אפוקליפסה עכשיו, ומה אחר-כך?

"רק ספרים טובים" מתקרבת אל קו הסיום שהוצב לה: שנת 1900. בסדרת הטורים האלה, רציתי להסיר מעט אבק מעל ספרים שהצהיבו ונשכחו רק מפני שקוראים בני הזמן שלנו נוהים אחרי החדש, ומה שלא יצא אמש ממכבש הדפוס – או המקבילה האלקטרונית שלו, בהעדר מכבש מכני – כבר לא מרגש. חבל שכך: מתחת לאבק שוכנים אוצרות התרבות הגדולים של העולם המערבי. בין הדפים המצהיבים מתגוררת ההיסטוריה הסבוכה והמרהיבה של הרעיונות, והעלעול בהם מעיר רוחות של זמנים אחרים, שבסופו של דבר אינם שונים כל כך מזמננו-שלנו.

אין עוד אילן גדול כמו הרברט ג'ורג' וולס כדי להיתלות בו, כשרוצים להבין את רוח הזמן של סוף העידן הוויקטוריאני ותחילת המאה העשרים באותו חלק של העולם שבו, בניגוד לתחזיות של קארל מארקס, הקומוניזם לא קנה לו מאמינים. כשוולס כתב את הסאטירה העתידנית הראשונה שלו, "מכונת הזמן", ישבו בחלק אחר של אירופה הוגים שדעתם על טיבו וטבעו של האדם כבר נקבעה אחרי התרשמות מכתביו של מארקס. אחד מהם היה מקסים גורקי, ועליו אכתוב מעט בשבוע הבא, בטור האחרון בסדרה זאת: עליו ועל התגייסותו הטוטאלית למלחמת המעמדות ולמהפכה הקומוניסטית. וולס, לטעמי, הוא אחרון הסופרים הגדולים של המאה ה-19 שלא נאלצו להתגייס. אחריו כבר מתחילה החלוקה הכמעט-אוטומאטית של אינטלקטואלים למחנות פוליטיים מובחנים. וולס הוא מאחרוני ההוגים העצמאיים לגמרי של החשיבה הספרותית המערבית, וגם בגלל זה צריך לשמור לו מקום של בפנתיאון, ובחיי הקריאה המעשיים שלנו.

אבא של אורוול

1895, "מכונת הזמן". מה רצה לומר לנו? למרות שהיתה לו הכשרה מדעית – אחד ממוריו באוניברסיטה היה הביולוג המהולל ט.ה. האקסלי - וולס התעניין בטכנולוגיה ובמדע לא כמטרות בפני עצמם, אלא כאמצעים לחולל שינוי בתפיסות חברתיות ופילוסופיות של בני אדם. הוא היה שונה מאד מז'ול וורן האופטימיסט שחיבב מאוד את עצם ההמצאות שחזה, והוא הקדים בעשורים רבים את הגל הראשון של כותבי המד"ב הפופולארי, שהתעסקו יותר מדי במצבם של הכפתורים הנוצצים במכונות שלהם ופחות מדי במצבו של האדם. רק האדם עניין את וולס, ומלכתחילה הוא לא חזה לו עתיד מזהיר במיוחד.

יסלחו לי המדענים שבין הקוראים על כך, שאינני מתלהבת מן העובדה שוולס ניחש את קיומו של מימד רביעי חיוני במיוחד להפעלת מכונת הזמן שלו, ושרק ב-1905, ה"שנה המופלאה" של המאמרים של איינשטיין, הוכחה החשיבות האמיתית של המימד. מה שמעניין אותי יותר הוא תמונת העולם אליה נחשף הנוסע בזמן שמגיע לשנת 802,701 ומוצא שם שני עמים, או גזעים, מובחנים לגמרי: האלוי, החלשלושים שחיים על פני האדמה, והמרלוקים, שהם אמנם אדוני הארץ האמיתיים, אבל נאלצים לספק את תאוותם הבלתי נלאית לבשר בעודם שוכנים במחילות עפר תת קרקעיות. תמונת המאבק ביניהם לא תיהיה שונה ממלחמות הכל-בכל של הספרות הפסימית שצמחה באנגליה ובארצות הברית לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה: מבחינה זאת, וולס הוא אביו הרוחני הגדול של ג'ורג' אורוול.

ציבור הקוראים באנגליה ומחוצה לה התאהב ב"מכונת הזמן" ורצה עוד. וולס מצא שאפשר בהחלט להפוך את הספרות לכלי לפופולאריזציה של רעיונות פילוסופיים חשובים, ושיגר לעולם את "האי של ד"ר מורו", ספר שגם הוא אב רוחני לעיסוק של המאה העשרים בחוסר אחריות של מדענים. מאז שראה אור ב-1896 ועד היום, לא נשתנתה השאלה הבסיסית שעומדת בו לדיון: האם מכוח רעיון הקדמה המדעית, מותר לאדם לעשות הכל? אפילו להפוך חיות ליצורים תבוניים? ואם כן, מדוע? ואם לא – מכוחו של איזה צו מוסרי עליון אפשר למנוע מן האדם את השימוש לרעה ביכולותיו-שלו?

"האי של ד"ר מורו" הוא עצמו צאצא רעיוני של "פרנקנשטיין" של מרי שלי, אבל במאה העשרים התפצלו שתי תעשיות פופולאריות שונות מן הרעיון המקורי. ד"ר מורו ילד, בין היתר, את ד"ר נו ואת ד"ר סטריינג'לאב ואת "חסד אלוהים", ספרו המדהים של ברנרד מלמוד. יוצרי הפרנקנשטיינים בקולנוע התרכזו בהפחדה ובאלמנטים גותיים, ולא בשאלה המוסרית.

רואה את הסוף

מכל ספריו, אני אוהבת את " The Invisible Man", ולמדתי ממנו שיעור חשוב בספרות ובדרך הנכונה ליצור מראית-עין של ראליזם ולנטוע בעולם אפשרי לגמרי את הפנטזיות הכי פרועות: סוד הצמצום הכרחי כאן. לונדון של האיש הלא-נראה איננה מלאה בניסים בלתי מוסברים, אלא מוצגת כפשוטה וכפי הכירו אותה קוראי זמנו של וולס. רק האיש הזה, אביו הרוחני של דנידין, רק הוא לבדו הוא יצור טהור של הבדיון. במלים אחרות – כשסופר רוצה לשכנע אותך באמינותו של הפנטסטי, מוטב שיעטוף את האלמנט הזה בכמה שיותר ריאליה כדי להצליח.

אחר כך הוא הוריש לנו את "מלחמת העולמות". לא רק הספר, אלא גם התסכית המפלצתי שאורסון וולס יצר בשנת 1938 והפחיד את אמריקה כמעט עד מוות. כשוולס כתב, עדיין לא היה ברור אם המאדים באמת מיושב. מאוחר יותר למדנו לחיות עם העצבות הקלה של היותנו, ככל הנראה, בודדים בתבונתנו במערכת השמש. וולס מכין אותנו לאפשרות חמורה בהרבה: קיומם של יצורים תבוניים שכל מה שהם רוצים הוא להשמיד ולהרוס אותנו. מנין הגיע הרעיון? הוא עתיק כשמו של מארס, כוכבו של אל המלחמה. והוא חילחל אל התודעה הפופולארית, שפעם חששה מאוד מפני מפלצות תנ"כיות, ופעם היתה מסוגלת לראות חזיונות שמימיים בכל תצורה של עננים: מאז וולס, לאורך המאה העשרים, האדם המערבי כבר לא ידווח שראה חד-קרן, או את אליהו עולה השמימה במרכבת אש. מאז וולס, אנחנו רואים צלחות מעופפות ומגלים עקבות של חייזרים – ומקווים לטוב, כי מי לידינו יתקע שלא באו להשמיד?

גם כאן, בסופה של המאה העשרים ועל סיפו של המילניום החדש, תמצאו הדים פופולאריים לרעיונות של וולס. "היום השלישי", למשל, ותחושת האימה המדגדגת במעלה עמוד השדרה, כשמתברר בו כי אין שום אפשרות להידבר עם היצורים הדוחים האלה, תבוניים ככל שיהיו.

אין כל קשר, אומר לנו וולס, בין קידמה לבין תבונה, בין טכנולוגיה עילית לבין הומניזם בסיסי. ובמובן זה הוא סופר מודרני לעילא, וכזה שבשום אופן לא היה קורבן לשיני הזמן, כי הרעיון הבסיסי שאיתו השתעשע ממשיך להטריד אותנו בדיוק בצורתו זו עד היום.

כדאי גם לזכור מה גרם בסופו של דבר לנצחונם של בני הארץ על פני שוכני המאדים. לא תבונה ולא גבורה, לא כלי נשק חכמים ולא עורמה פסיכולוגית. אלה היו הנחותים שביצורים, בקטריות שוכנות-ארץ, נעלמות לגמרי מהשגתם של המקומיים, אבל קטלניות ביותר למאדימים. מי שלא ראה בספר הזה אזהרה חמורה מפני מלחמת הכל-בכל, הפסיד: וולס עצמו חש שרעיונותיו לא מובנים די הצורך, וזנח את מלחמת העולמות לטובת נבואה קונקרטית יותר על מלחמה כוללת במטוסים, ואחר כך חשב שעליו לכתוב רומנים "רציניים" על אודות מצבם הקיומי של בני המעמדות הנמוכים.

מצילים עולמות

למרות הכתיבה המשובחת, האוזן הרגישה ללשון והאמפתיה הפועמת מתוכם, הרומנים ה"רציניים" לא שרדו. החל מתחילת המאה, וולס חש מחויב לרעיונות חברתיים יותר מאשר לנבואות פילוסופיות. הוא הצטרף לפביאנים, סוציאליסטים אוטופיסטים שהציתו אש אינטלקטואלית אמיתית בדיון הציבורי בבריטניה, אבל הוא הסתכסך עם ראשיהם, ובעיקר עם ג'ורג' ברנרד שו, ופרש מפעילו פוליטית ממוסדת לטובת כתיבה הגותית רחבת היקף, בין היתר ב"מתווה ההיסטוריה" ו"מדע החיים".

ב -1917 היה ממיסדי הבסיס הרעיוני של חבר האומות, וכתב כמה ספרים על הצורך בארגון על-לאומי של בני האדם באשר הם. מעמדו כסלבריטאי ספרות סייע לו להמשיך ולפרסם דברים שאיש לא רצה לקרוא, וגם לנסות ולהתמודד בבחירות לפרלמנט כנציג הלייבור. ההתנסות הזאת הובילה להעמקת הפסימיזם של וולס ולפרישה מן החיים הציבוריים של המדינה שלו, אבל ב-1934, כשנקרא להיות נשיא ארגון PEN, הוא עדיין חשב שיש בכוחה של המילה הכתובה להציל את העולם. הוא נפגש עם היטלר ועם סטאלין כאחד, ורצה לגייס את שניהם לפרוייקטים הומניסטיים חובקי-עולם. מה קרה אחר כך, כולנו יודעים.

ספרו החשוב האחרון הוא The Holy Terror, עיון פסיכולוגי מרתק ולא פרוידיאני בהתפתחותם הנפשית של דיקטטורים. שנותיו האחרונות של וולס עברו עליו בביתו בריג'נטס פארק, לונדון. הוא סירב להתפנות משם במלחמת העולם השניה, למרות ההפגזות. הוא מת, מובס ופסימי ואהוב, ב-13 באוגוסט 1946.