| |
אפס סובלנות לאלימות
הפתרון ההולם לאלימות בבתי הספר הוא להנהיג מערכת עונשים חמורים וברורים. הדמוקרטיה ומגילות הזכויות יחכו
אם באמת הגיעה האלימות בבתי הספר לממדים בלתי נסבלים, אם זו באמת תופעה כה מדאיגה ולא רק היסטריה עונתית של עיתונות משועממת – הרי שמשרד החינוך וציבור המורים מתנהגים כחבורת אימפוטנטים ניו-אג'יים שוחרי טוב ובלתי יעילים להחריד.
עד כה ניסו "לדבר על זה" במגוון דרכים נאורות. בהתחלה, כרגיל, ניסו לטאטא את הבעיה אל מתחת ללינולאום. אחר כך השתדלו להטמיע את המסר, להנחיל ערכים, ליצור מעורבות של הורים, לשנן מגילות של זכויות תלמידים. עכשיו, כך עולה מהצהרות משרד החינוך, יעשו עוד מאותו דבר, בתקווה שהבעיה איכשהו תיעלם בעולם שכולו טוב.
| כך מתמודדים היום |
|
| הלימודים החלו בתשע במחאה על האלימות / ynet |
|
מורי ארגון המורים העל-יסודיים והסתדרות המורים השביתו את הלימודים בכל בתי הספר, במחאה על גל האלימות של תלמידים נגד מורים. משרד החינוך: שביתות לא יפתרו דבר |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
אלא שזה לא יקרה, כפי שזה לא קרה במקומות אחרים בעולם. אלימות בבתי ספר אינה תופעה ישראלית ייחודית, ואי אפשר להסביר אותה רק במונחים של חברה מקומית משולהבת, מוכת אסונות ולוחמנית. מה שאפשר לעשות, וטרם נעשה כאן, הוא לנקוט מדיניות תקיפה, חד-משמעית וברורה, שבמקומות אחרים בעולם ידועה כ"אפס סובלנות" - zero tolerance.
עקרונותיה של השיטה פשוטים: בית הספר לא יסבול שום אלימות, נשיאה של נשק מכל סוג או שימוש בו בין כתליו. כשאלה כללי היסוד והם ברורים לכל תלמיד, צריך ליישם שיטת ענישה פשוטה ושוויונית: מי שנשא סכין קופצת, מי שאיים ברובה,
מי שהטיח שקית מים,
מי שסתם חשב שנוגרה בראש של המורה לגיאוגרפיה
היא קטע מגניב, פשוט לא יהיה שם עוד.
חלק מהגורמים לאלימות היא הדמוקרטיזציה ההולכת ומתעצמת של בתי הספר, אבל גם לדמוקרטיות – ואינני מאמינה שבית הספר הוא דמוקרטיה או צריך להיות כזה – מותר להתגונן מפני המבקשים להחריבה מבפנים. בית הספר חייב לעשות זאת בין כתליו, ולא להעביר את העבודה המלוכלכת למשטרה, משום שסולם הערכים שעל-פיו פועלת המשטרה שונה מזה שמתקיים בבית הספר: לפעמים, מה שנראה נורא במיוחד בין הכתלים – למשל, משחק בסכין – יכול להתקבל בחוץ כשעשוע תמים שאינו מחייב את רשויות אכיפת החוק לכל פעולה. וכשהן לא פועלות, מה קורה? נזיפה או שתיים, עימות עם הורים שכמובן תומכים בילדם הרך כנגד המערכת המתנכלת לו ("מה הוא עשה בסך הכל"?), וחזרה לספסל הלימודים במהרה, כי הרי המערכת רוצה לתמוך בכל תלמיד ותלמיד ולהימנע מהנשרה, באשר המערכת כה מיטיבה וכה נאורה.
ובכן, המערכת טועה. בכל בית ספר, מספרם של הבריונים האלימים יהיה שולי, אבל הוא יעלה בהתמדה אם לא תהיה התמודדות אמיתית עם התופעה. מי שנושא סכין ולא נענש, מעביר לחבריו את המסר הברור שזה מותר. מי שסטר למורה ולא הורחק לצמיתות מבית הספר, מהווה הוכחה מהלכת שהסטירה הבאה לא רק אפשרית אלא גם כדאית. היא הופכת את הסוטר לגיבור מקומי בעיני מעגל של תלמידים שיילך ויתרחב ככל שמספר הסטירות יעלה.
במדיניות של "אפס סובלנות", בית הספר יכול להגדיר מערכת כללים מחייבת, בלי הנחות ובלי תירוצים ובלי תחינות של הורים ויועצים. הפרתם תחייב פעולה ידועה וברורה מראש. פתרונות נקודתיים, הסדרים חד-פעמיים, לחצים ושכנועים הופכים את הטיפול הפרטני בהתפרצויות של אלימות לכר נרחב לאי-הבנה, פרוטקציות ואפליה. ב"אפס סובלנות" יש תפריט עונשים ברור, ידוע ונהיר לכל, שמטיל אחריות אישית על כל התלמידים במידה שוויונית – ואין אפשרות לסור ממנו או להתווכח עליו.
אחת הבעיות השורשיות של החברה הישראלית היא שכמעט כל ערך שהיא מחזיקה בו פתוח איכשהו לדיון ולמשא ומתן מתיש. הבה נגלה אפוא את המוחלט, ממש בבית ספרנו: אפס סובלנות לשורה מוגדרת של התנהגויות. מי שבוחר להתעלם, ישלם. ומה יהא על נפשם הענוגה של התלמידים האלימים, תשאלו? ובכן, אם באמת מדובר בבעיה בוערת, נפשם הענוגה תחכה לפתרון במועד אחר, כי גופם ונפשם הענוגים לא פחות של קורבנות האלימות הם שזקוקים כרגע להגנה.
צריך לומר שדיווחים של מחנכים מרחבי העולם המערבי שהנהיגו את שיטת "אפס סובלנות" אינם חד-משמעיים. לא בכל מקום נרשמה הצלחה מסחררת וירידה משמעותית ברמת האלימות, ולא בכל מקום אפשר היה לשמור על השיטה באורח שוויוני ולא מפלה, נקי מגחמות של מורים ותלמידים כאחד. אלא שכמעט כולם מסכימים שזו שיטה שמתאימה במיוחד למצבי חירום: אם אכן בית הספר בוער באלימות, צריך ראשית לכבות אותה. אחר כך, מורים ותלמידים יקרים, נמצא זמן לדבר על זה, להנחיל ערכים, ולשנן מגילות של זכויות.
|
