הד שאין לו סוף

ארבעה ימים בסיני, שלושה שבועות לאחר שרעש חצי האי, מגלים קול צלול העולה מתוך הדממה העמוקה. חרף הטלטלה הגדולה שעברה על מעוז השפיות המזרח-תיכוני, ואולי דווקא בגללה, רצועות החוף הארוכות, על נופיהן, תושביהן וקומץ אורחיהן, נותרו יפות כשהיו, ועמן אותו "הד שאין לו סוף", שתיאר שלום חנוך בשירו על נואייבה, "עד מחר".

לפעמים נדמה שאבו סלימאן נרדם על ההגה 

נגמר הדלק – מחכים לתגבורת

הבדואים מנסים להמשיך במלאכתם, שהרי – זאת הם בוודאי למדו מהישראלים – "חייבים לחזור לשגרה". הם שומרים ומתחזקים את החופים, אך אינם נדרשים

לעת עתה, הם אימצו את מנהגיהם של התיירים שפקדו את האזור, והם רובצים במשך רוב שעות היום וישנים בחושות, מה שמקל עליהם, מן הסתם, להעביר את ימי צום הרמדאן. מעטים מהם שומרים על אופטימיות. "זה הרע במיעוטו", אומר חמדאן, בעליו של חוף יסמינה השומם. ממילא נגמרו החגים והחופשות ובלאו הכי אין כמעט ישראלים בתקופת החורף, הוא מסביר.

אופרות סבון מעבירות את היום ואת הצום 

בזמן הכנות לארוחת הרמדאן 

בוקר בביר-סוויר 

נטוש או לא נטוש? 

בעל המסעדה הוא בעל תיאוריות קונספירציה מקוריות

תשתו קפה?

בימים אלה יושביה של סיני הלומי כאב וצער, אבל דווקא משום כך זהו רגע ייחודי, שהרי אין כמו השבר כדי ללמד על גדולת השלם. השוטטות באזור מגלה כי הבדואים מנסים להמשיך במנהגיהם. הלקוחות המועטים שבאים לכאן זוכים לכבוד מלכים, והמקומיים מקווים כי אחרי הסתיו יגיעו עוד סנוניות שיבשרו את האביב.

שיחת נהגים על הדרך

מנסים לשדר 'עסקים כרגל'

עצירה לקפה אחרון לפני הצום

בינתיים, לפחות הטבע חזר לשגרה ומוסיף לספק לעיני המתבונן את אותם מראות קסומים, ששלום חנוך חתם איתם את שירו: "הצדפים שנעזבו בשפל,/ שהים לא יכול היה לשטוף,/ שוב נמשך על המים פס הכסף,/ כשיושבים בנואייבה על החוף".

דן זלצר, בן 28, צלם תעודה עצמאי, נולד וחי בתל-אביב.