מסדר כנפיים בערבה

כבר ראיתם השנה את הפלמינגו הצעירים בבריכות עברונה שבדרום הרחוק? זכיתם לצפות בשחף לבן עין דואה מעל מפרץ אילת? השקפתם על החופמאי המהלך לו על האצות בבריכות? בימים אלו מתרחשת נדידת הסתיו הגדולה של הציפורים מאירופה ומאסיה המתקררות לעבר אפריקה החמה, ואנחנו, כמו תמיד, אבל הפעם לחיוב, ממש באמצע.

אילת, יותר מכל מקום אחר, היא הלב והמרכז של הנדידה, ולכן כל חובב ציוץ, אברה וכנף, ראוי שיירד לכמה ימים דרומה, יתמקם עם טלסקופ ומשקפת ויצפה באחד המחזות המופלאים המוצגים חינם ממש בימים אלה.

הציפורים מאירופה ומאסיה, בלהקות ענק או בבודדים, רוצות לעקוף בדרך לאפריקה את ההרים הגדולים ורצועות ים רחבות מדי, שבהן יוכלו למצוא פינות למנוחה. הן בוחרות בין שלושה צירים - המערבי מכולם הוא דרך מיצר גילברטר, השני במיצרים שבין סיציליה לתוניסיה, והשלישי, היחידי שכולו יבשתי, עובר דרך טורקיה, סוריה, לבנון, ישראל ומצרים. זהו ציר שמתאים בעיקר לציפורים הדואות, אלו הזקוקות לזרמי אוויר חם כדי להתקדם, כמו למשל הפלמינגו, שקנאים, סיסים, סנוניות וחסידות.

טווח הטיסה של כל ציפור הוא כ-3,000 ק"מ, אבל רובן, כ-60 אחוז, אינן עומדות במשימה ומתות לפני ההגעה ליעדן הסופי. יש בכך היגיון שמבטיח את הישרדות בעלי הכנף החזקים ואת השליטה בגודל אוכלוסיית הציפורים.

באביב הן ישובו חזרה במהירות האפשרית, כדי לתפוס זיווג, למצוא מקום לקינון ולהתרבות. עבור חלק מהן התיזמון הוא קריטי: החופית הבאה מהאזור הארקטי מנצלת באביב חלון צר של שישה שבועות כדי לחזור לצפון הרחוק, סביב הקוטב, ולהתרבות. אגם ויקטוריה, הנקודה הירוקה הצפונית ביותר באפריקה, מרוחקת מאילת בדיוק 3,000 ק"מ - טווח הנדידה המרבי של הציפורים - ולכן כאן הן חייבות לנוח ולאגור מזון.

פעם זה היה פשוט. לפני תנופת הנדל"ן של אילת, היתה באזור מליחה גדולה שהשתרעה על פני כ-12 קמ"ר (במפות ישנות עדיין רואים אותה). אחר-כך היא הפכה למזבלה, אבל בעזרת אנשים טובים וחובבי ציפורים, כמו שמוליק תגר מאילת וד"ר ראובן יוסף, הפך המקום למרכז הבינלאומי לצפרות, כולל נקודת מנוחה ואגירת מזון לציפורים הנודדות.

סיור צפרות באילת הוא פתח לעולם מופלא שקשה להבין איך לא הפך לתחביב ענק אצלנו. בעולם הרחב מדורגת הצפרות כתחביב מספר 2, אחרי גולף, אבל כאן עוד לא התאקלם הרעיון של "ציד" ציפורים במשקפות.

כדי להיות צפר טוב צריך הרבה סבלנות, לפתוח עיניים וגם אוזניים ולא לחשוב שכל ציפור חומה היא דרור. לא מדובר על ענף מפרך פיזית, למרות שהוא מתבצע בחיק הטבע, שכן צפר עובר בסך הכל כמה מאות מטרים של הליכה ביום. ומכיוון שיש בארץ 800 מינים שונים של ציפורים, תמיד רואים משהו חדש. 

את הסיור באילת התחלנו בחוף הצפוני, הקרוב ביותר לגבול. פרשנו ציוד

 (טלסקופ ומשקפת) וראינו שחף לבן-עין, שהוא אנדמי לאזור ים סוף, כלומר זהו אזור המחיה היחיד שלו בעולם. אף אחד לא יודע עליו הרבה, שכן הוא מקנן באיים שליד מיצרי טיראן וייתכן שגם בערב הסעודית, אבל שם אין מחקר.

שחף זה הוא אחד מבין 8 או 9 מינים נוספים שחגו מעלינו, יורדים אל להקות דגים במים. היו בהם גם שחף צר מקור, שחף האגמים, שחפית ים, שחפית כספית ועוד.

המשכנו צפונה לאורך תעלה של מים עודפים מתחנת ההתפלה. מה שנראה כשלוליות קטנות על הדרך זה למעשה אדמת המליחה שריכוז המלח שבה כה גבוה עד שהוא סופח את הרטיבות מהאוויר. פגשנו שם כוכית נודדת ממשפחת הסנוניות. נסענו לאורך הגבול עם ירדן ומטעי הדקלים של קיבוץ אילות ושם עשינו הכרה עם התורית הזנבנית ממשפחת היונאיים, ואפילו עם האלכסנדרוני, תוכי מהודו שדומה לדררה.

בין המוני התורים, שהם לא נדירים בכלל, ראינו גם את תור הצווארון האפריקאי, שהוא מין פחות מוכר. בשדות בין המטעים נראים חצצרונים מדבריים ומשם כבר מדלגים אל מרכז הצפרות.

שיהיה ברור, זהו אתר חובה לכל מטייל. המרכז אוסף נתונים על ציפורים, על מצבן ואפילו עורך מחקר שקשור לבריאות הציבור, מכיוון שהציפורים הנודדות מעבירות מחלות בין יבשות. כולם מוזמנים לראות בשעות הבוקר טיבוע של ציפורים. זהו רגע מסקרן ואפילו מרגש. החוקרים מוציאים את הציפורים שנלכדו ואז מגלים, למשל, שמדובר בחכלילית עצים ששוקלת רק 11 גרם וחיסלה את כל מצבורי השומן שלה בדרך מאירופה. הציפור הקטנה עוד צריכה להגיע לקניה, אז ד"ר ראובן יוסף שם עליה טבעת, רשם את הנתונים ושיחרר אותה למנוחה והתחזקות בין השיחים ומקורות המים מסביב. בהמשך טובעו גם סבכי שחור כיפה, שרקרק גמדי, חופמי גדות ואפילו ביצנית לבנת-כנף יפה ומשובבת.

המרכז הבינלאומי חי על תרומות והמתנדבת היחידה היא נינט, אנגליה מבוגרת שבאה כל שנה לחודש וחצי לאילת.

הנקודה הבאה היתה בריכות החימצון של אילת, מקום מדהים שהיו בו בעת בואנו אלפי ברווזים ולא מעט קורמורנים. עצרנו בחוות רודד, לא רק לנשנש אבטיח מדהים, אלא כדי לראות איך חקלאים מנצלים את הציפורים כפוטנציאל לתיירות מדברית ולא נלחמים בהן. צפרים מוזמנים לשטחים של חוות רודד בשמחה וכל הגורמים משתתפים במאמץ למנוע מהשרקרק הרעב לפגוע בדבורים שהובאו במיוחד כדי להאביק את האבטיחים.

בבריכות עברונה עצרנו עצירת חובה כדי לצפות בפלמינגו. בכל ירידה

לאילת אני עובר כאן ונושם משהו מאוויר השמורות הגדולות של אפריקה. בשבילנו, גם 400 פלמינגו זה לא מעט. הם מגיעים, יחד עם הצאצאים שלהם, מאזור איזמיר בטורקיה ומאירן, מה שמעיד על שיתוף פעולה אזורי. הצעירים נשארים כאן שלוש שנים, עד לבגרותם המינית, ואז עפים צפונה כדי להתרבות ולחזור שנה אחרי כן עם צאצאים חדשים שיכירו את ארץ ישראל, וחוזר חלילה.

מה עוד ראינו? חופמאים שחלקם מגיע מהטונדרה, סייפנים, תמירונים, ביצניות ומרומית לבנת כנף שמרחפת על המים, ושחיינית רחבת מקור שעובדת עם הרגליים מהר ומסתובבת בציר סביב עצמה כדי להעלות בוצה ואוכל.

צפונית לאילת מומלץ להיכנס ל'חי-בר', כדי לראות את עזניות הנגב האחרונות ומינים אחרים שהם נדירים לצפייה. אפשר להסתלבט בדיונות החול ליד לוטן, שם הוקמו שתי עמדות צפייה חביבות ליד שתי שלוליות מטפטופי ברזים. אולי לא תראו ציפורים - אבל תמצאו שלווה.  

• פרטים על מופעי ציפורים באזור אילת והערבה: 'העמק האדום' - 6326555 - 08, לב הערבה - 007 - 225 - 800 - 1, המרכז הבינלאומי לצפרות - 6335339 - 08.