חתיך זה חלק ממני

המלצרית בבית הקפה השכונתי של יהודה לוי מגישה לנו את הקפה עם חיוך ואזהרה. "יש בחוץ צלם", היא מודיעה ללוי, "הוא מכרכר כאן הרבה זמן, מאז שנכנסת. חשבתי שכדאי שתדע". אנחנו מאתרים את הצלם מעבר לכביש, ובטרם אני מפנטזת על אייטם בלשון "נצפה עם ידידה שבכלל איננה בוימולד"; יהודה כבר הספיק לחייך אליו, להגיד "אהלן" מבעד לחלון, ולהראות שבאמת, זה לא ממש מפריע לו.

הוא חוזר אליי - "מה היתה השאלה?"

השאלה היתה "מה הופך אדם לכוכב?", אבל לוי כבר לא צריך לענות. ההתנהלות הטבעית שלו מול מה שאחרים היו תופסים כחדירה לפרטיות, המיומנות בניהול מערכת יחסים עם כל כך הרבה אנשים תוך שמירה על גבולות, החיוך הזה - רחב עד לכדי הבלתי אפשרי, אבל כנראה יותר אמין ממלוקק - כל אלה מספקים את התשובה. "להגדיר מה זה כוכב, זה כמו להסביר מה זאת אהבה", אומר לוי, "אין תשובה אחת. יש הרבה תזות, אני לא בדיוק יודע למה ואיך נהייתי כזה. אולי כוכב זה מישהו שמצליח לחבק את כולם, את כל האוכלוסיות".

ואתה מצליח?

"אני מנסה. וכן, נראה לי שאני מצליח".

קשה להתווכח איתו. עם הפריצה לשוק חדש בדמותו של טרזן, אליל הילדים, בחנוכה הקרוב - לוי ממצב את מעמדו בתור המאמי הלאומי. הבנות היו שלו כבר מההתחלה, ההומואים הצטרפו לעגלה עם "יוסי וג'אגר", האליטיסטים לומדים להעריך אותו בכל סרט קצת יותר - ועכשיו גם כל מי שעבר למזון מוצק, יוכל להתחיל לשנן את שמו. "אני טאלנט לכל המשפחה", הוא מסכם, "עשיתי פסטיגלים, וגם בדברים אחרים הילדים תמיד הצטרפו אליי. אבל הצגת ילדים זה משהו חדש בשבילי, וזה מאוד מרגש. העבודה עם חנוך רוזן, הבמאי, היא חוויה. יש לו נפש של ילד, אבל הוא לוקח את כל העניין מאוד ברצינות".

עכשיו בטח תספר לי שתמיד הערצת את טרזן.

"אבל זה באמת נכון! אפילו התחפשתי לטרזן כמה פעמים בתור ילד, ויש לי את התמונות להוכיח. התחפושת כללה תחתוני צ'יטה, וזהו. האמת, עכשיו כשאני חושב על זה, בטח נראיתי יותר כמו מוגלי, אבל אני העדפתי את טרזן".

ברור.

"כן, טרזן היה בשבילי סופר הירו ממש. לא הייתי ילד אקרובט, אז לא יכולתי לחקות אותו, אבל היום אני עובר חוויה מתקנת. אני לומד את כל הסלטות, את הברגים, וגיליתי עולם מדהים".

את החורף הקרוב יהיה קשה לעבור בלי להיתקל בלוי - בטלוויזיה, בקולנוע ומעל שלטי חוצות. העונה השלישית של "אהבה מעבר לפינה" יוצאת לדרך, הפרסומת של קולקציית החורף של "פוקס" כבר מוכנה לשיגור, והתפקיד בסרטו של שמואל הספרי, "שושלת שוורץ", שזיכה את לוי במועמדות לאוסקר - ייחשף בקרוב לציבור הרחב. ויש גם כמה סודות זמניים - לוי מספר על "תפקיד מדהים" שהוא עומד לשחק בסרט שיצולם בקרוב; ועל הפרסום כי הוא עומד להפוך לטאלנט הראשי של "הוט" הוא לא מעוניין לפרט.

עד כמה התאכזבת כשלא זכית באוסקר?

"רציתי לנצח, אבל לא ברמה שבאמת התעסקתי עם זה אחר כך. ההישג הגדול ב'שושלת שוורץ' היה לעבוד עם שמואל הספרי, שהוא איש מרתק וחם עם שפה מאוד מיוחדת. הסרט לא לגמרי מיין סטרים, ואני משחק שם בחור דתי, אאוטסיידר שלא תמיד עומד בציפיות. היו לי הרבה שיחות עם הספרי על הבית הדתי שממנו הוא בא, למדתי המון על החיים האלה".

גם ב"מדורת השבט" אתה מופיע עם כיפה.

"כן, כנראה שהחילונים גילו סוף סוף את האקזוטיקה שבדתיים, והתחילו לעשות על זה סרטים. ב'מדורת השבט' יש לי תפקיד קטן, אני סייד קיק לאחרים. זה חשוב לא להיות תמיד בפרונט, לדעת לשרת גם שחקנים אחרים. אני צריך לדאוג שהאגו שלי לא ישתלט עליי, כי באמת אין על מה".

"בארץ", אומר לוי, "הכל מעורבב עם הכל". מי שרוצה לשרוד צריך להיכנס לבלנדר - לעשות סרטים לצד טלנובלות, הצגות לצד פרסומות - ולהשאיר את דיוני האמנות והמסחריות למבקרים. "אי אפשר להתפרנס כאן רק מקולנוע. סרט אחד בשנה זו לא דרך לנהל קריירה, וחשוב לי להתנהל נכון. אז אני עושה גם דברים אחרים, ונותן את מיטב יכולתי ונשמתי. אם אני עושה טלנובלה או פרסומת או פסטיגל, זה לא משנה - אני נותן את עצמי במאה אחוז".

יש שחקנים שחושבים אחרת ממך?

"יש שחקנים שמשדרים זלזול כלפי הטלנובלות, וזה דבר שמכעיס ומעצבן אותי. מי שמקבל עבודה צריך לעשות אותה טוב, ולא להתלונן. ובכל מקרה, אני חושב שלטלנובלות יש תפקיד מאוד חשוב בארץ. בשנה האחרונה היה רנסנס בקולנוע הישראלי, לא מעט בזכותן. פעם לאנשים היה קשה לראות עברית על המסך, היו רגילים כאן לסדרות אמריקאיות. אבל מוצרים כמו 'לחיי האהבה' ו'אהבה מעבר לפינה' היו סוג של פילטר, קטליזטור שהרגילו אנשים לראות דרמות בעברית, וזה חלק אינטגרלי מההצלחה של סרטים ישראליים. ז'אנרים עליונים וז'אנרים נמוכים לוחצים אחד את היד של השני, ומי שלא מאמין בזה, אני אחלוק עליו במאתיים אחוז. אני מקווה שהמכרז של הרשות השנייה יכניס את הרנסנס הזה גם לטלוויזיה, כי מגיעות לנו סדרות איכות, לא רק בידור".

מתחשק לך לפעמים לפעול מחוץ לגבולות התעשייה הישראלית, וללכת בעקבות אקי אבני להוליווד?

"אשקר אם אגיד שאני לא חושב על הוליווד. זה עומד איפה שהוא בתודעה, מזמזם לי כל הזמן. לא שמיציתי כאן, אבל אני מפנטז על המקום שבו עושים את הסרטים הכי טובים, עם תקציבים אמיתיים, עם עוצמות וכוח".

וקרוואנים גדולים יותר?

"נראה לך שאני מחפש גינוני כוכבות? לא, זה ממש לא אני. אני חושב שזה חלום של כל שחקן - יש כאלה שהמציאות נושכת אותם והם מוותרים, ויש כאלה שהולכים עם זה עד הסוף, כמו אקי".

אתה בקשר איתו?

"לא, אבל אני מעודכן בקשר אליו, כי יש לנו את אותה מנהלת אישית. אני מאוד מעריך את מה שהוא עשה, הוא נותן לי כוח לעשות את זה בעצמי. נראה לי גם שטוב לו - כי אם לא, הוא היה חוזר. בעיקרון אני חושב שאני מסוגל לזה, אבל עוד לא. אני אדע כשזה יהיה הזמן הנכון".

אם הייתי מציעה לך להציץ אל העתיד, היית הולך על זה?

"אני לא בטוח. יצא לי להיות פה ושם אצל מגלי עתידות, והשתדלתי לא לקחת את מה שהם אמרו ברצינות. יש דינמיקה שלמה של תחושות שלי בקשר לעתיד - זה מטריד ומפחיד אותי, אבל גם מסקרן ומאתגר. אני לא יודע אם הייתי עומד בלדעת בדיוק מה הולך לקרות".

יהודה לוי נולד לפני 25 שנים בפתח תקווה, וילדותו עברה על קו ישראל-דרום אפריקה, שם שהתה המשפחה תקופה ארוכה בעקבות עבודת אביו. כשחזר לארץ נרשם לבית הספר לאמנויות "תלמה ילין", משם התגלגל ללהקת הנוער "השכנים של צ'יץ'", וללהקת חיל חינוך של צה"ל - שם הכיר את זוגתו עד היום, השחקנית אפרת בוימולד. הדרך לכאן, לדבריו, אומנם לא היתה רצופת מהמורות, אבל גם לא קלה מדי. "היום יש הרבה כוכבים שהכל בא להם בבום אחד, ואני לא מחשיב את עצמי כזה. אני חי את המקצוע הזה מגיל צעיר, כל החיים התכוננתי לזה".

איך?

"בתור ילד לא הייתי משחק כדורסל עם החבר'ה, אלא חוזר הביתה אחרי בית ספר ורואה סרטים. הערצתי שחקנים כמו ג'ק ניקולסון, שון פן ודניאל די לואיס, שלצערי, התחרפן ונעלם. אני גם אוהב את אדוארד נורטון, טום קרוז וכמובן, פצ'ינו ודה נירו. אלה בחירות ברורות, אבל יש לזה סיבה".

היום לוי גר בתל אביב עם אפרת, ומדווח על אושר בכל תחומי החיים, למרות - או בגלל - הטירוף. "אני וורקוהוליק", הוא מודה, "אני לא מסוגל לא לעשות כלום, חייב תעסוקה. יוצא שאני תמיד עסוק במרדף, אבל אני נהנה מזה".

ואיך, בכל זאת, אתה מטפל בעצמך?

"אני נותן לעצמי שעות של שקט בבית, עם אפרת, עם המשפחה. גם במכון כושר אני מוצא הרבה שקט. רק בשנים האחרונות גיליתי את כל הנושא של הספורט, וזה שינה אצלי משהו. אני מרגיש שהנפש בריאה בגוף בריא, וחי מאוד טוב עם הגוף שלי".

עד כמה אתה נרקיסיסט?

"אני משקיע בחיצוניות, זה חלק ממני. כיף לי להרגיש שאני נראה טוב. אני לא אתחיל לטפל בעצמי בכל מיני קוסמטיקות, אבל אני בעד שגברים לא יהיו מוזנחים. מה, בגלל שיש לי משהו בין הרגליים אני לא צריך להשקיע?".

היית מסוגל לגדל כרס בשביל תפקיד?

"כן, בטח. לא הייתי מכער את עצמי בכוח כדי לצאת מתדמית החתיך, כי היא חלק ממני, אבל אם זה תפקיד מעניין, הייתי מוכן להיראות פחות טוב".

עד שלא תבוא ההצעה, אם כן, נגזר על לוי להמשיך לחיות עם החתיך, כשהפרסומות של "פוקס" מוציאות ממנו בכל פעם דרגות חדשות של זימה. לוי: "אני נהנה מזה. הבחור של 'פוקס' הוא חרמן, חייתי, מוחצן. בחיים האישיים אני ילד טוב רוב הזמן, אבל גם בדברים האלה אני יכול לגעת".

מה חשבת על הצנזורות מהן סבלה "פוקס" בקמפיינים האחרונים?

"זה היה מוגזם. הרשות השנייה עשתה סיפור גדול מדי מהפרסומות, ואני שמח שב'פוקס' לא שינו את הקו. לא הבנתי מה העניין - קצת מכות? ילדים רואים את זה בסרטי אקשן. נשיקות? יש את זה הרי בכל מקום. הילדים של היום חיים פרובוקציות, פרסומת של 'פוקס' לא תהרוס אותם".

ב"פוקס", כמו ב"טרזן", לוי מופיע לצד יעל בר-זוהר, לנצח האקסית הראשונה, ואולי מי שדנה אותו לחיים של מונוגומיה סידרתית. כנראה שאין מנוס, הוא יודע היום - הוא פשוט אוהב להיות בזוג. "כל אחד מוצא בקצב שלו את מה שהוא צריך, ולי זה קרה יחסית בגיל צעיר. זה דבר נפלא, לישון עם מישהי בלילה, לשתף אותה בכל מה שעובר עליך, לפנק וגם לדעת להתפנק, לא תמיד להיות המגן והמאצ'ו".

ומה עם פיתויים? בכל זאת, אתה צעיר.

"עשיתי את הבחירה שלי. אפרת מדהימה, והיא החברה הכי טובה שלי. בכל יום אני מבין יותר ויותר עד כמה טוב לי איתה. יש לי חברים רווקים שמספרים לי את סיפורי הכיבושים שלהם, ואני אומנם נהנה לשמוע וזה מעניין - אבל גם להיות בזוג זה נורא מעניין. אבל עזבי, את המערכת הזוגית שלי אני מעדיף לשמור בין ארבעת הקירות".

אין בעיה, אפשר לדבר על יעלי.

"נו, באמת".

באמת אתם. איזה מין אקסים אתם, שכל הזמן מתלטפים מול מצלמות וקהל?

"העבר שלי ושל יעל יחד נופח קצת יותר מדי, הפכו את זה ליותר ממה שזה באמת. הזוגיות בינינו קרתה מזמן והיא כבר לא מעניינת אף אחד, אני חושב שגם את הקהל זה כבר משעמם".

אז איך זה שאתם חוזרים שוב ושוב לזירת הפשע?

"זה לא משהו מתוכנן. אנחנו שני אנשים, שכל אחד בא מהמקום שלו ונותנים משהו שעובד טוב יחד. יכול להיות שהייתי מסוגל לפתח דינמיקה כזו גם עם מישהי אחרת, שיוצא איתה משהו מעניין ומסחרי, אבל יצא שזו יעל".

לא נמאס לכם אחד מהשני?

"לא, זה רק נראה מבחוץ כאילו אנחנו יחד 24 שעות ביממה. בפועל אנחנו לא עד כדי כך דבוקים אחד לשני".

אתה יכול לדמיין אתכם משחקים יחד בסרט איכות?

"אם יבחרו בה כפרטנרית שלי, למה לא? היא מוכשרת וכיף לעבוד איתה, אבל בינתיים לא חושבים על ההמשך. אנחנו עושים מספיק דברים ביחד כרגע".