בואנוס איירס: טיול עם בשר

מדרחוב פלורידה האלגנטי במרכז בואנוס איירס, המשתרע לאורך חמישה קילומטרים, משקף היטב את העיר הססגונית והתוססת. באמצעו, לדוגמה, מוצב דוכן בולט לעין אותו מאיישת נציגת הצלב האדום, שמזמינה עוברי אורח לעצור לרגע כדי למדוד לחץ דם, חינם אין כסף. אחרי שתקבלו אישור על בריאותכם או אזהרה שכדאי שתפחיתו באכילת מלח, תמשיכו במורד הרחוב. כאן לחץ הדם שלכם כבר יקפוץ קצת. 

בקרן הרחוב ההומה ניצבת נציגת מכון ליווי, בלבוש תואם, צדה לקוחות באמצעות כרטיסי ביקור שמבטיחים הצעה

מפתה - חצי שעה של "עינוגי-גוף אקזוטיים", וכל זאת תמורת 15 פזו, השווים ל-5 דולר. אל תמהרו להסיט את עיניכם מנערת הליווי, כי הן עלולות להיתקל במחזה הרבה פחות נעים - ילדי צוענים מרומניה, בני 4-3, שמאכלסים את המדרחוב לאורכו ולרוחבו ומנסים לעורר את רחמי העוברים-ושבים. הם יושבים בסחבות ומפגינים את "מומיהם" לכל עבר, באמצעות שמיכה עבה המכסה את רגליהם הקטועות, או בחשיפת שרוול סוודר חלול. התיירים התמימים והמזועזעים, שרחמיהם נכמרים על מוכי הגורל, שולפים מהר מאוד את המטבעות. הרעיון להמציא מומים כדי לאסוף נדבות הוא לא של הילדים עצמם, אלא של האמהות שלהם, שמנצחות על מנגנון ההתרמה הרגשי.

בעוד העיניים פעורות מזעזוע, חודרים אל האוזניים צלילי הטנגו, המרקידים זוגות של רקדנים לכל אורך המדרחוב. ועל כל פיסת מדרכה שבה לא רוקדים, יושבים נגני הבנדוניון - האקורדיון הארגנטיני המקורי - ומנעימים את זמנם של עוברי האורח בנעימות נוסטלגיות מהעבר.

במדרחוב הססגוני הזה חולף מדי יום גם בייביסיטר לכלבים. 20 נבחנים, מפודל מעודן ועד לדוגו ארגנטינו אימתני, רתומים אליו ברצועת ענק. בשעת בוקר מוקדמת אוסף הצעיר את הכלבים מבתי בעליהם הממהרים לעבודתם ומטייל איתם עד שעות אחר-הצהריים המאוחרות. כך יוצאים שני הצדדים נשכרים: בעלי הכלבים יכולים לצאת לעבודתם ללא דאגה לגורל יקיריהם, ואילו הבייביסיטר זוכה לשכר טירחה נאות. גם זוהי, מסתבר, פרנסה לא מבוטלת בארגנטינה של היום, מוכת המשבר הכלכלי.

ועוד אטרקציה לתייר: מדרחוב פלורידה, כמו רבים מרחובותיה המסחריים האחרים של בואנוס איירס, משופע בחנויות למוצרי עור - מתיקים

ועד נעליים. בארגנטינה, יצואנית העור מספר 1 בעולם, הוא נמכר במחירי-רצפה, כאשר הפלסטיק, לא להאמין, יקר ממנו. תיק מעור, שנמכר באיטליה ב-50 דולר, מוצע כאן ב-10 דולר בלבד. נעליים, על טהרת העור המשובח, נמכרות בבואנוס איירס ב-20 דולר, בעוד שבאיטליה, ממלכת העור, הן עולות כ-100 דולר. הסיבה לפער המחירים הגדול נעוצה בעובדה שהאיטלקים, המייבאים את העור הגולמי הזול מארגנטינה, מעבדים אותו ומוכרים את התוצר המוגמר במחירי היורו הגבוהים.  

לך בעקבות הפרה

לתייר היהודי בכלל ולישראלי בפרט מזומנות בבואנוס איירס גם הפתעות בתחום הקולינרי. ברחוב סנטה-פה, אחד מרחובותיה הראשיים, יש גלידריה כשרה, המשתייכת לרשת הגלידריות המובילה 'פרדו'. בין שלל הטעמים המשובחים יש גם גלידה 'פרווה', ורבים מהקונים אותה אינם יהודים, אלא אנשים שמעדיפים גלידה משמינה פחות. ויש גם, הפלא ופלא, 'מקדונלד'ס' כשר, כאשר הלקוחות הלא-יהודים משוכנעים כי בשר כשר הוא פשוט בריא יותר.

המבורגר תעשייתי לא מייצג את הבשר הארגנטיני ואת אהבת המקומיים לפרות, נושמות באחו או על הגריל. ואי אפשר שלא להזכיר בהקשר הזה את ה'רוראל' - תחרות הבקר המשובח של ארגנטינה. סוחרי בשר מכל רחבי המדינה נוהרים לרובע פלרמו היוקרתי, בו נערכת מדי חורף תצוגה שנתית של בקר משובח. האטרקציה המרכזית בתחרות היא בחירתה של "פרת השנה", משהו בנוסח בחירת מלכת-יופי. הפרה הזוכה בתואר הנכסף מעוטרת באותות הצטיינות ובקישוטים ססגוניים, זנבה מסורק למשעי ביד אמן ובעליה זוכה בפרס כספי נכבד. לא ברור, אגב, אם זה פוטר אותה מגורלה הצפוי.

פרה ארגנטינית ממוצעת, שממדיה מתקרבים לממדי פיל, ניזונה ממזון אורגני בלבד ובשרה נחשב לטעים במיוחד. השפע הבלתי נדלה מוזיל כמובן את בשר הפרות, כאשר קילו בשר נמכר בדולר אחד בלבד.  

התייר הישראלי המגיע לארגנטינה מאבד את הצפון למראה שפע הבשר המשובח והזול כל כך. את ההמונים מושכות בעיקר רשתות מזון מוכן, שבהן ניתן לטעום את כל סוגי הבשר המצויים, בכמות בלתי מוגבלת ובשיטת "אכול כפי יכולתך", והכל במחיר של חמישה דולרים בלבד. במחיר המצחיק הזה כלולים גם המנות הראשונות, התוספות למנות הבשר, קינוחים ושתייה. שמה של הרשת המובילה, בתרגום לעברית - "לך בעקבות הפרה".

מצד שני, אסור לוותר על על ביקור במסעדה ארגנטינית עממית. כמעט כל מסעדה כזו מציעה את מיטב הבישול המקומי, כאשר ארוחה בת שלוש מנות לא תעלה יותר משלושה דולרים.

גם מלונותיה של בואנוס איירס זולים להפליא כיום: חדר זוגי, עם לינה וארוחת-בוקר במלון 3 כוכבים, שהוא סביר בהחלט וממוקם במרכז העיר, עולה 20 עד 30 דולר. לינה זוגית במלון 4 כוכבים תעלה 40 עד 50 דולר, ואילו מלון יוקרה יגבה 60 עד 80 דולר. לשהות ארוכה אפשר לשכור דירת-נופש של שני חדרים במרכז העיר, תמורת כ-100 דולר לחודש. לגבי תחבורה - סעו במוניות. נסיעה למרחק של 20 ק"מ לא תעלה יותר מ-3 דולר.

רבין פינת בן יהודה

יהודים-ישראלים יכולים ליהנות מפינות משפחתיות נוספות בעיר - הקאנטרי קלאבים היהודיים: 'מכבי', 'הכוח', 'הבראיקה'. שלושתם ממוקמים בפרברי בואנוס-איירס. כל מועדון כזה משתרע על שטח רחב-ידיים וזרוע וילות מפוארות, מתקני-כושר ובילוי לרוב. בשטחי המועדונים האלה יש רחובות פנימיים בעלי שמות מוכרים: רבין, בן-יהודה, ארלוזורוב, הרצל וביאליק, ואפילו כיכר דיזנגוף. בשערי המועדונים מתנוססת הכתובת מדינת ישראל. החברים בהם הם עשירי היהודים בארגנטינה.

בסופי שבוע מתקיימים במועדונים ערבי תרבות: למשל, הופעתה של הסופרת היהודיה-ארגנטינית מירטה שלום, שספרה החדש, 'הפולניה', הפך

לרב-מכר ברחבי ארגנטינה. 'הפולניה' הוא סיפור אותנטי מרתק על העולם התחתון של בואנוס איירס בין שתי המלחמות העולמיות. הוא מספר על חבורת גנגסטרים יהודיים שהבריחו יהודיות מפולין לבואנוס איירס באמתלה שידאגו להן לפרנסה מכובדת, כשלמעשה הן נשלחו היישר לעיסוק בזנות. בספר, שהפך ללהיט גם בקרב האוכלוסיה הלא-יהודית, מתוארות לפרטי פרטים דמויות הנשים בכינוייהן המקצועיים ושיטות עבודתן ואף מופיעים שמותיהם של הסרסורים.

פחות ממאה שנה לאחר פריחתה של הזנות היהודית בבואנוס איירס, יש כיום עדנה לזנות בבירה הקתולית והשמרנית. המשבר הכלכלי הוביל נשים רבות אל הרחובות. בשנים האחרונות נולדו כאן גם בתי קזינו, והגדול והמפואר שבהם נמצא בשכונת היוקרה פלרמו, צמוד להיפודרום למירוצי סוסים.  

חובה לבקר

לא כדאי לפסוח על שכונת האמנים הציורית סן-תלמו, בה נולד הטנגו החושני. בשכונה פועל שוק העתיקות של יום ראשון, שמציע עתיקות של ממש - מריהוט, דרך כלי-בית ועד לספרים וציורים יקרי ערך של מיטב האמנים.

לא להחמיץ גם על בית האופרה 'קולון', שהוא העתק מושלם של בית האופרה בפריז, וגם לא את תיאטרון פיאצולה, שהיה בעבר 'בית הזונות של עבדאללה' - אחד הכובשים המזרחיים של ארגנטינה.

מה עוד ברשימת המאסטים? בית הקברות הלאומי, שבו קבורים כל המי ומי, ובראשם כמובן אווה וחואן פרון, שליטיה המיתולוגיים

של ארגנטינה; איצטדיוני הכדורגל של קבוצות הצמרת המיתולוגיות לא פחות - ריבר פלייט ובוקה ג'וניורס; רחוב ה-9 ביולי, בעל תשעת נתיבי התחבורה, שבו מוצב גם אובליסק כמו זה שבקהיר; כיכר סן מרטין, הקרוייה על שמו של משחרר דרום-אמריקה; וכמובן - קפה 'טורטוני', שבו יושבת הבוהמה וכל היפות והיפים.

תכננו גם ביקור ב'אל-אתנאו' - בית הספרים הגדול מסוגו בעולם, שבו מאוחסנים מיליון ספרים. 'אל אתנאו' היה בעבר תיאטרון היסטורי והוא הוסב לפני שנים אחדות לספריית ענק, שבמרכזה עדיין נמצאת בימה, המשמשת כיום כבית-קפה אלגנטי לבאים בשערי המקום. הספריה פתוחה 24 שעות ביממה, בכל ימות השנה, וניתן לעיין בה בכל ספר מבוקש, תוך ישיבה בכורסאות מרופדות, ואפילו לרכוש את הספר. 

בואנוס איירס, הזולה כל כך לתייר, הפכה למוקד משיכה עולמי. תיירים מכל רחבי אירופה, ארצות הברית והמזרח הרחוק נוהרים לעיר בת 12 מיליון התושבים. אפילו תושבי המדינות הסמוכות, צ'ילה, אורוגוואי וברזיל, עושים שם קניות בסופי-שבוע.

על השמחה הזאת מעיב לא במעט מצבו הדחוק של הארגנטיני המצוי, שאינו יכול להרשות לעצמו להשתולל בקניות ובבילויים כמו התייר. מדי יום, בין 10 ל-11 בבוקר ובין 3 ל-4 אחר-הצהריים, מתקיימות באחדים מרחובותיה המרכזיים והסואנים של העיר הפגנות-מחאה של אלפי מובטלים. נשים, גברים וטף שועטים בטור אינסופי כמעט, כשהם תוקעים בחצוצרות ומכים בתופים, נושאים כרזות הזועקות "לחם עבודה". בעת עריכת ההפגנות נחסמת התנועה והיא מוסטת לרחובות צדדיים.

בהפגנות האלה, מסתבר, יש אפילו נימה אופטימית של תקווה שפעם יהיה טוב יותר. יהיה או לא, הארגנטיני המובטל, זה בוכה בבוקר, יודע לצחוק בלילה. הוא לא יפסיד, בעד שום הון שבעולם, את הבילוי שלו, שהוא חלק מתפיסת עולמו.