אין לערפאת תחליף

פגשתי אותו בקושי 100 פעמים, שהיתי בחברתו מאות שעות - זהו אדם כמעט הפוך ממה שניכר בהופעתו הטלוויזיונית. 

בטלוויזיה הוא נראה אדם קנאי, תוקפן, ואילו בחיים הוא אדם לבבי וחם. כל אדם שפגש בו, אחרי כמה דקות הרגיש שהוא מכיר אותו מאז ומעולם. אין סביבו שום גינונים של שררה כמו אצלנו. יחד עם זאת הוא מקרין מנהיגות. זה אדם חזק שבוטח בעצמו, אדם שמסוגל לקבל החלטות במהירות רבה. הוא לא אינטלקטואל, לא איש ספרים ותאוריות, אלא אדם אינטואיטיבי, אדם שהוא אמן של מחוות. משתמש במחווה כאמצעי להסברה ושכנוע, בהתאם למסורת ערבית מאוד עתיקה.

למשל, כשהוא חזר לעזה ביום הראשון הוא הזמין אותי אליו, והיה כבר אחרי חצות. הוא עמד לשאת נאום במסיבת עיתונאים לכל העולם הערבי. הוא ישר ניגש אלי, ואחרי שחיבק אותי, כרגיל, לקח אותי בזרועי והעלה אותי לבמה, הושיב אותי לידו במקום הדובר, וכך השתתפתי עמו במסיבת העיתונאים.

שאלתי את עצמי למה הוא עושה את זה, הרי הוא לא עושה שום דבר סתם. לדעתי, הוא שידר בכך לכל העולם הערבי, שהוא בעזה, יושב עם ישראלים והולך לעשות שלום עם ישראלים. בלי מילים, רק במחווה. אם אוכלים איתו ארוחת צהריים, הוא בוחר אורח אחד, מושיב אותו לידו ומגיש לו אוכל באצבעותיו לפיו.

הוא מקבל אורחים ומלווה אותם עד לדלת המוקטעה, את האורח הכי מכובד הוא לוקח בשילוב זרועות, אצבע באצבע עד מטר לפני הדלת. ראיתי זאת עשרות פעמים.

"היה לו אומץ לב נדיר"

ערפאת הוא אדם מאוד חם, אי אפשר לא להרגיש את זה מיד. פעם ירון לונדון הצטרף אלי לביקור אצלו, ולאחר מכן אמר: אף פעם לא האמנתי למה שכתבת עליו, ועכשיו אני רואה שכל מילה נכונה.

זה מפתיע כי הוא נראה שונה. זה אדם שעמו מעריץ אותו, ובעיני הישראלים הוא כל כך שנוא. הם לא הבינו למה העם שלו מעריץ אותו. הם מעריצים אותו בגלל אומץ הלב הלא יתואר שלו: אומץ גופני.

הוא לא ברח מביירות גם כששרון רצה להרוג אותו. חודש אחר כך, כשהסורים רדפו אחריו, הוא נכנס לטריפולי המכותרת עד שאחרון האנשים שלו יצא משם. הדברים האלו גורמים להערצה. השנתיים וחצי האחרונות במוקטעה רק הוסיפו על כך כי איש כזה, בן 75, בילה שנתיים וחצי בשני חדרים ולא יצא החוצה.

אפילו אסיר שנידון למוות נותנים לו שעה ביום להסתובב בחצר. הוא אפילו לא זכה לכך. אנחנו עוד נשמע על ההשלכות של המאסר שלו על מצבו הבריאותי. אומץ הלב הנדיר שלו התבטא בכך שהוא קם ואמר דברים, וביצע החלטות בלתי פופולריות.

הפגישה הראשונה היתה הכי מרגשת. חציתי עם כתבים את הקווים בביירות, והוא סיכן את חייו כשהוא פגש אותנו. בכל פגישה לאחר מכן, הוא הזכיר את זה שהוא חושב שאני סיכנתי את חיי לשם הפגישה. לא האמנו שהוא ייצא חי מביירות, וגם הוא חשב כך. שאלתי אותו לאן הוא הולך מביירות, אם ייצא משם חי? והוא ענה: הביתה. שאלתי אותו מה זאת אומרת? והוא ענה לפלסטין. 

12 שנים אחר כך, הוא לחש לי משהו באוזן בפגישה אחרת עם עיתונאים: "אתה זוכר מה אמרתי לך בביירות? שאני אחזור הביתה. והנה זה קרה".

זה אדם עם זיכרון פנומנלי. הוא מתקן אותי על מספרים של חברי כנסת ישראלים. הוא אדם שמנוי וגמור עמו לעשות שלום עם ישראל, והיה מנוי וגמור עמו באילו תנאים, והוא לא זז מהם במשך 30 שנה.

"הזניח את עניין הבדיקות בגלל האמונה שלו באל"

הגיל עושה את שלו אבל אצלו לא היו שינויים. היו פגישות שהרגשתי אצלו ממש חולשה, וחשבתי שהכושר שלו יורד, אבל בביקור הבא הוא היה בכושר מפתיע. בפעם האחרונה שראיתי אותו לפני חודש כבר לא היה לו רעד ביד ובשפתיים. הוא אהב מאוד לעבוד, בעיקר בלילה. ופעם פעמיים ישבתי איתו והיה נדמה שהוא נרדם. ואז העוזרים שלו חיפו עליו וענו במקומו. מישהו אמר משהו לא נכון והוא קפץ כנשוך נחש, כדי לתקן אותו.

הוא אכל מעט מאוד. אכלתי אתו עשרות פעמים, ולפעמים ישבו איתו 20 איש סביב השולחן. הוא היה דואג שאחרים יאכלו, אבל הוא עצמו אכל מעט. תמיד היו לו בעיות עיכול, הוא נהג לשתות הרבה תה עם דבש, והביאו לו אוכל מיוחד, קל לעיכול.

אדם צנוע מאוד, סגפן. גם כשהוא לא היה במוקטעה. גם בתוניס, כשהיה שפע, הוא חי באופן הצנוע ביותר, תמיד לבש את אותו בגד. בכלל לא היו לו בגדים אחרים לדעתי. הוא אמר לי פעם בתוניס, שבמשך שבעה ימים הוא היה בעשר ארצות. הוא ישן במטוס. היו לו בעיות בצוואר, אמנם, והוא הלך איזו תקופה עם מתקן שמקבע אותו, אבל גם אז הוא המשיך לעבוד.

הוא נע ונד כל הזמן, ולא היה לו בית קבוע. אחרי חיים כאלה של נדודים, להיות כלוא שנתיים וחצי, זה היה הרסני בשבילו. הוא האמין שאלוהים שומר עליו. כשהוא נפל מהמטוס במדבר, שומרי הראש שלו הקיפו אותו ושילבו ידיים סביבו. כמעט כולם נהרגו והוא יצא כמעט ללא שריטה.

הוא היה אדם דתי, בלי לייחס לכך חשיבות. באמצע שיחה היה מבקש סליחה לכמה דקות, יוצא  להתפלל וחוזר. הוא האמין שאלוהים ישמור עליו עד שיהיה שלום והמדינה הפלסטינית תתבסס.

ביום הולדתי ה-80 הוא נשאל אם הוא מאמין שיראה את השלום, הוא אמר שגם אני וגם הוא נראה את השלום בחיינו. הוא עצמו הזניח את עניין הבדיקות בגלל האמונה שלו באלוהים. אללה ישמור עליו כי אין לו תחליף.