ערפאת – סמל, מנהיג לאומי, ארכי-טרוריסט, דמות טראגית

ב-40 השנים האחרונות עמד ערפאת לא-פעם בצומת דרכים היסטורי, וברובן כשל. בשניים מהצמתים החמיץ הזדמנויות של ממש להקים מדינה פלסטינית ברוב שטחי יהודה ושומרון.

הראשונה, בתחילת שנות ה-80, כאשר נכנע ללחץ הסורי והפנה גבו להסכמי קמפ-דייויד שהבטיחו לעמו אוטונומיה בשטחים. השנייה, במו"מ לשלום עם ישראל, מאמצע שנות ה-90 ועד לסיום כהונתו של קלינטון, בתחילת 2001.

בשיאו של התהליך המדיני להסדר קבע, בוועידת קמפ-דייויד של קיץ 2000, ולאחריה, נקט ערפאת טקטיקה שהתבססה על מראית עין של תהליך מדיני, אך על גישה פסיבית לחלוטין למעשה. הוא דיכא וביטל כל ניסיון של נושאים-ונותנים מטעמו, להתקדם לפשרה היסטורית כואבת, שבבסיסה התפיסה של שתי מדינות לשני עמים.

וזו היתה השתלשלות האירועים. גם אחרי ועידת הפסגה, באוגוסט-ספטמבר 2000, התנהל מו"מ אינטנסיבי ביותר בין הצדדים, באמצעות בן-עמי, חסון ואני, עריקאת, אכרם הנייה ודחלאן. נציגיו של ערפאת דיווחו שהרעיונות המתגבשים נראים טוב, והוא ידע שהאמריקנים עומדים להניח הצעה משלהם על סמך ההבנות האלה. היה ברור כי הסכם סביר לפלסטינים ולנו הוא אפשרי, בטווח הנראה לעין.

ערפאת חמק מכל ניסיון להגיע להפסקת אש

כל אותה עת חיפש ערפאת עיתוי מתאים ועילה להכניס אלמנט נוסף לזירה: האלימות. הוא לא נקף אצבע למנוע את התפרצות הטרור והאלימות ועידודם. לאחר תחילת המהומות והטרור נגד ישראלים באשר הם, נערכו מפגשי חירום דחופים בפאריז, בשארם א-שייח ובעזה, ושיחות אינטנסיביות שהובילו יוסי גינוסר ז"ל והשר אמנון שחק. ערפאת חמק מכל ניסיון דו צדדי ובינלאומי להגיע להפסקת אש הדדית.

לקראת סוף דצמבר 2000 הניח הנשיא קלינטון את הצעותיו, שהיו מבוססות על אלפי שעות מו"מ ישיר ועל מיטב שיפוטו בדבר מה שהצדדים יהיו נכונים לקבל. ערפאת דחה את כולן, הלכה למעשה. באופן עמוק, קובע מי שעמד אז בראש הצוות האמריקני, דניס רוס, ערפאת לא היה מסוגל לסיים את הסכסוך עם ישראל, כי פירוש הדבר שבכך מגיע גם סופו האישי.

קווי המתאר שהיו מקובלים אז על ממשלת ישראל, יהיו קרוב לוודאי הבסיס לכל הסדר עתידי, אף אם יקדמו להסדר כזה צעדים ישראליים יזומים בדומה לתוכנית ההתנתקות. ואלה הם:

• סיום הסכסוך ההיסטורי בין העם הפלסטיני לעם היהודי בארץ-ישראל.
  

•  חלוקה מחדש של ארץ ישראל המנדטורית בין מדינה פלסטינית ריבונית לבין מדינת ישראל, על בסיס קווי ה- 4 ביוני 1967, עם שינויים מוסכמים, לרבות הכללת רוב המתיישבים בגושי ההתנחלות העיקריים שיסופחו למדינת ישראל.
  

• המדינה הפלסטינית תוגדר כבית הלאומי היחידי של העם הערבי הפלסטיני, ומדינת ישראל תוגדר כבית הלאומי של העם היהודי, תוך התייחסות לבני המיעוט הערבי אזרחי מדינת ישראל, ובאופן שיבטיח את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
  

• לא תוכר בשום אופן זכות שיבה של פליטים למדינת ישראל. הפליטים הפלסטינים ישוקמו במדינות מושבם, במדינה הפלסטינית ובמדינות נוספות שיביעו את נכונותן לקלטם. יוקם מנגנון בינלאומי לשיקום הפליטים ולסיוע למדינות ערב אשר יקלטו אותם בתחומן.
  

• אזור ירושלים ישמש לשתי בירות: ירושלים היהודית ואל-קודס הערבית, שביניהן יחצוץ קו ריבונות ברור ומוגדר. באגן הקדוש ובעיר העתיקה יחול משטר מיוחד, ייתכן בינלאומי, אשר יבטיח את חופש הגישה והפולחן לכל הדתות. ישראל תשמר את זיקתה ההיסטורית והדתית להר הבית ולמקומות הקדושים ליהדות.
  

• הסדרי הביטחון יתבססו על היותה של פלסטין מדינה מפורזת, על ערבויות בינלאומיות ארוכות-טווח להבטחת יציבות אזורית, ועל כוח ייצוב בינלאומי בשטחים שישראל תפנה.
  

• יחל תהליך הדדי של חינוך לשלום ולדו-קיום בין שני העמים.
  

מעולם לא שידר נכונות להגיע לפשרה היסטורית אמיתית

אך מול עקרונות אלה, המבטאים נכונות הדדית לפשרה היסטורית, ערפאת פעל לגבש לגיטימציה בינלאומית, אחדות מאבק במחנה הפלסטיני, וכן לגיוס תמיכה ערבית פעילה בכסף, באמצעים ובדיפלומטיה, לפעולות טרור.

הוא התחמק מכל הכרעה מדינית מהותית, אך שימר מראית-עין של נכונות לתהליך מדיני. אישית, גישתו הייתה מבוססת תמיד על תחושות צדק ועלבון, ועל ניצול המו"מ המדיני כשלב נוסף במאבק בין תרבויות וכמכשיר לתיקון "עוול היסטורי". הפתרון המדיני נתפס אצלו ככלי טקטי, ארעי, שלא נועד להביא באמת לסיום הסכסוך, אלא רק לשפר עמדות לקראת השלב הבא במאבק.

ראש אש"ף והמנהיג הבלתי-מעורער של הפלסטינים לא שידר מעולם (גם לא בימיו הראשונים של תהליך אוסלו) באופן עקבי וברור נכונות להגיע לפשרה היסטורית אמיתית עם הציונות, המבוססת על חלוקת ארץ ישראל לשתי ישויות מדיניות עצמאיות. העוינות הנמשכת וההסתה הפרועה נפלו על קרקע פורייה.

אולי כעת, לאחר תקופת מעבר וזעזועים בחברה הפלסטינית ובזירה הפוליטית בה, תקום בצד הפלסטיני הנהגה אחראית, שתרצה ואף תהיה מסוגלת להגיע להסכם עם ישראל וליישמו, כדי לסיים את הטרגדיה האנושית, הסבל והמצוקה שערפאת הנחיל לעמו.

עו"ד אל"מ (מיל.) גלעד שר, לשעבר מנהל לשכת ראש הממשלה, חבר משלחת המו"מ (1995) וממנהלי המו"מ המדיני (1999-2001)