השמאל המנותק
הגוש החילוני עוסק רק בסוגיית הציות העיוור לפקודות הצבא, ואינו מוכן לראות את אופיה הבלתי מוסרי של תוכנית ההתנתקות, שגוזר את דינה להיכשל
המאבק המתנהל בימים אלו סביב תוכנית ההתנתקות מציג את מה שידוע זה מכבר בארץ ובעולם: את דפוסי האלימות, הרשעות, השנאה ורמיסת החוק ברגלי הימין הדתי, ומנגד, את העיוורון ההיסטורי והפחדנות האידיאולוגית של רובו הגדול של מה שקרוי "השמאל", ואשר אנחנו מעדיפים לכנותו "הגוש החילוני". מתוך המצב האומלל הזה של החברה הישראלית קמה התוכנית, שראוי היה לה יותר שתיקרא "התוכנית לכינון גטו פלסטיני ברצועת עזה".
התוכנית המזערית בהיקפה, שכל מטרתה לחסום כל אפשרות לפתרון של שלום צודק בעתיד, הביאה למאבק ישיר בין הימין הדתי לבין הגוש החילוני, מאבק שכמוהו לא נראה מאז החתימה על הסכמי אוסלו.
מאבקו של הימין הדתי ברור לחלוטין. גם אם תצא התוכנית אל הפועל, כולל הנצחת השליטה בפלסטינים לשנים רבות, חשוב לו לצרוב בתודעה הקולקטיבית של הציבור בישראל ובעולם את "המחיר הנורא" של עקירת יישוב ישראלי.
לגוש החילוני, באופן אירוני, מאפשר היקפה המצומצם של התוכנית להתגייס למענה. לאחר שזנח מזמן כל ניסיון לגבש חזון אידיאולוגי משלו, הוא נירתם להגשמת תוכניתו של הימין הדתי להשליט את היהדות האורתודוכסית על כל ארץ ישראל.
הגוש הזה הפך את הצבא לגוף שסביבו אמורה להתלכד החברה הישראלית, תוך זניחתו של החינוך היסודי הכללי, שהוא כור ההיתוך האמיתי של כל חברה אזרחית. לעומתו, המחנה הדתי-אורתודוכסי אינו רואה בצבא אלא כלי להגשמת הערכים החשובים בעיניו, למשל יישוב ארץ-ישראל. היהודי הדתי, כפי שאמור כל אזרח, דוחה בשאט נפש את סיסמת חיל החינוך: "עם בונה צבא בונה עם". יש לציין כי לכל אורך ההיסטוריה היהודית נתקל הניסיון לכפות את הצבאיות על החברה בהתנגדות חריפה של מי שביטאו את המחשבה היהודית - "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי".
והנה, משעולה שאלת פינוין של התנחלויות, אין הימין הדתי מהסס להרים את נס הסירוב לפקודות הצבא בשם ההגנה על "ערכי ארץ ישראל", ונוקט לשון של איום ממשי על מבצעי הפינוי. מנגד, כצפוי, עוסק הגוש החילוני רק בסוגיית הציות העיוור לפקודות הצבא. אין הוא מוכן, או מסוגל, לראות פנים אחרות בתוכנית ההתנתקות, שהרי כאשר מדובר בצבא, הגוש אינו נטפל לניואנסים ולדקויות מצפוניות.
אנו מוסיפים את קולנו למתנגדי תוכנית ההתנתקות. לכאורה מלאכתנו קלה, שהרי ידוע לכל שזוהי תוכנית צינית ,שלא רק שאינה מסיימת את כיבוש עזה, אלא אף מנציחה אותו, תוך סיפוח של 90% מקרקעות הגדה המערבית, וכל זאת בתמיכת רוב יהודי עצום.
חובת זכויות אדם
תוכניתו של שרון מצהירה במפורש כי אין לה עניין בגורלם של שלושה וחצי מיליון פלסטינים, שאותם היא מתכוונת לכלוא בתנאים גרועים בהרבה מאלה של האינדיאנים בשמורות. מדוע אם כן מועטה כל-כך ההתנגדות לה בקרב הגוש החילוני? מדוע הוא נזעק להגן עליה מבלי שיעלה אפילו פקפוק קל שבקלים במוסריותה? (אנו מדגישים עם זאת כי קיים בישראל מחנה שלום ליברלי אמיתי, גם אם קטן, ובעל נוכחות בולטת בשיח הפוליטי. לא אליו מכוונים דברינו). איך זה שהימין הדתי מבין כי משימה המוטלת על הצבא חייבת להיבחן לאורם של ערכי היסוד שבהם הוא דוגל, בשעה שהגוש החילוני אינו מבין זאת?
תוכנית פוליטית מוצלחת, שנולדת מתוך מדיניות מרחיקת-ראות, אמורה לשרת אינטרסים אמיתיים ("אסטרטגיים"), ואינה יכולה להיות חד-צדדית. היא חייבת להתבסס על מוסר אנושי, ובפרט עליה להיגזר מאמונת יסוד הגורסת כי בטווח הארוך הכלל ייצא נישכר רק אם ידאג לרווחת כל אחד מהפרטים שבתוכו. אמונה זו נכונה הן כשמדובר באזרחי מדינה אחת והן כשמדובר בתושבי אזור שלם. הישראלים לעולם לא יוכלו להביט קדימה בשמחה ובתקווה אם לא ידאגו להקניית מלוא זכויות האדם והאזרח גם לפלסטינים. זאת חייבת להיות האמונה הבסיסית של הגוש החילוני. במקום זה, הוא חוזר על "שגיאת אוסלו". הוא התאכזב מכך שהפלסטינים לא חטפו בשתי ידיים את "ההסכם הנדיב" שהוצע להם, ואינו מוכן להפנים את העובדה כי "שלום" שאינו מבוסס על כיבוד זכויות אדם (והסכם אוסלו לא היה כזה) - אחת דינו להתמוטט.
כל שוחר שלום חייב לשלול לחלוטין את התוכנית הכוחנית של שרון, המכוונת להנציח את חיינו כאן על החרב. אפילו אם יצליח להוציא מקצתה אל הפועל, סופה שתקרוס על ראש כולנו ותביא לשפיכות דמים קשה בהרבה מזו שידענו עד כה.
ההיסטוריה חוזרת?
איננו יכולים ואיננו רשאים להתעלם מן האירוניה ההיסטורית: העם היהודי במדינתו עוסק בבניית גטאות למיעוט שבשליטתו. אם נרחיק אל שחר ההיסטוריה היהודית, נוכל להרהר בסיפור על אברהם שהשליך את הגר ובנם המשותף, ישמעאל, למדבר. לכאורה, תוכנית מוצלחת לסילוק ישמעאל מדרכו של יצחק. אך משאזלו הלחם והמים והילד נטה למות, שמעה הגר את המלאך אומר: "אל תיראי, כי שמע אלוהים אל קול הנער". האל עצמו התערב וסיכל את התוכנית הבלתי-מוסרית. האם נוכל גם אנחנו לשמוע את אשר שמעה הגר?
מתניה בן-ארצי, פרופסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. אחיקם ויונתן בן-ארצי, סטודנטים למדעים
לפנייה לכתב/ת 
הפגנת השמאל בעד ההתנתקות. בלי חזון משלו
צילום: גיל יוחנן
מומלצים
