שתף קטע נבחר

מורדוך והפנס

יש מעלה אחת לאיומי התפטרות בפוליטיקה: הם מציבים את המאיים מול ראי

 

באיצטדיוני הכדורגל – בזמנים שהיה קהל באיצטדיוני הכדורגל – נהגו האוהדים לפצוח בשיר כל אימת ששחקן נערץ איים בפרישה לקבוצה אחרת. הלחן היה מתוך אחד המארשים של סוזה. המילים רבות-השראה: "תישאר, תישאר, תישאר / תישאר, תישאר, תישאר / תישאר, תישאר, תישאר / תישאר!"

 

אפשר היה לצפות ששירה אדירה כזאת מגרונותיהם של מאות אלפים תלווה את פרישתו האפשרית של בנימין נתניהו מהממשלה. את הטון היו אמורים לתת אנשי עסקים, תעשיינים, בנקאים, פרופסורים לכלכלה, שבירכו על המהלכים הכלכליים שלו והתברכו בהם; חברי וחברות הליכוד, אלה שמייחלים לשובו לכסא ראש הממשלה, היו מזמרים מהשטח, וכל מי שחרד מערעור היציבות הפוליטית והכלכלית בימים טרופים אלה היה מעבה ומוסיף. במילים אחרות: עם שלם היה עומד ומתחנן: ביבי, אל תעזוב אותנו בעת הזאת.

 

נכון לאתמול, יומיים לפני פקיעת האולטימטום שהציב נתניהו לראש הממשלה, זה לא קרה. נשיא התעשיינים צייץ משהו, פה ושם כתבו אנשים מכתבים למערכת, וחבר הכנסת גורלובסקי החתים את עמיתיו על פטציה ("גם אם לא הייתי חותם הוא היה מוצא דרך להחתים אותי, אז חתמתי", הצטדק אחד השרים).

 

מדוע שתק העולם, מדוע הוא עדיין שותק? אין לי תשובה בדוקה לשאלה הגורלית הזאת, לבד מניחוש. האנשים עייפים. הם איבדו את שארית האמון שלהם בקשר שבין טובת הפוליטיקאים וטובת המדינה. המשגים הקשים שעשה נתניהו בשלב הקודם של המשבר, לפני שבועיים, החמירו את הניכור כלפיו, אבל את שורש הבעיה צריך לחפש ברבדים עמוקים יותר.

 

אנשים מסתכלים סביב, ובניגוד לאופטימיות ששופעת מפי שר האוצר הם לא רואים כלכלה פורחת. להפך: הם רואים את המיתון חוזר ומזדחל לתוך חייהם. ב-1996 היה נתניהו טוב ליהודים. ב-2004, לא כל-כך. הם מתקשים לקבל את הזיקה בין המצב הכלכלי למשאל העם. נתניהו ושרון רבים על משאל שלא יהיה, ואצלם גדל האוברדראפט בבנק.

 

התחושה היא שעם נתניהו או בלעדיו, המשק הישראלי שרוי במשבר עמוק. "תראה לי מפעל חדש אחד שקם כאן", אומר אחד מראשי הבנקים. "בסך הכל אנחנו מוכרים וקונים את מה שיש". שיחקנו משחק. אני נתתי לו שמות של מפעלים. הוא הוכיח לי, אחד לאחד, שכולם נבנו מזמן, בעת כהונתן של ממשלות קודמות. מנגד הציג לי רשימה של אנשי עסקים ישראלים שהעתיקו את פעילותם לחו"ל, ביניהם יצחק תשובה, האחים עופר, אליעזר פישמן. אין פלא שבעולם העסקים הישראלי רווחת הערכה (שנתניהו מכחיש בתוקף) שלא משאל העם הביא אותו לאיום בהתפטרות, אלא המצב הכלכלי.

 

הוא לא רוצה להיות שם כשהכל יתפוצץ. שרון מעדיף שיישאר. בלי נתניהו ספק אם יש לו מפלגה. בימים האחרונים הוא מנסה לפייס אותו באמצעות אנשי קשר ומקורבים. חברים בסיעת הליכוד התגייסו להגיש לו סולם: הוועדה שהקימה הסיעה לצורך בדיקת ההצעה למשאל עם תניח היום על שולחן הסיעה הצעה שתאפשר לו לטעון - ניצחתי. יוכן חוק שיחייב להעמיד כל נסיגה בשטחים למשאל עם. חברי הוועדה יודעים שרעיון משאל העם יותר מת כרגע מיאסר ערפאת. אבל מה זה חשוב? גם סולם וירטואלי יכול להיות סולם.

 

יש מעלה אחת לאיומי התפטרות בפוליטיקה: הם מציבים את המאיים מול ראי. הוא מגלה עד כמה הוא חיוני לבוחריו באמת. והוא מגלה גם משהו על עצמו: על האופי שלו, על הנאמנות שלו לעצמו וליעדיו, על יכולת העמידה שלו בלחצים. שרון מתגאה בכך שהוא איננו מתפטר לעולם. נתניהו מתגאה בכך שאיננו שרון.

 

כמו מורדוך, הדייג הטברייני מ"ילקוט הכזבים", טוב הוא כבר לא יכול לצאת מזה. "אין לו אופי", יאמרו כולם אם יחזור בו; "אין לו אופי", יאמרו כולם אם יתפטר. ברגעים כאלה מקשיב הפוליטיקאי הנבון לקול הפנימי שלו – או, לחלופין, מזמין סקר.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים