בהילוך שני

מחממים מנועים: "ארץ נהדרת", ערוץ 2, 20:45

תדליקו לי את הסיגריה שאחרי. (שאיפה). איך היה לכם? (שאיפה). לי היה טוב. לא פיצוץ, רחוק מזה, אבל נמשיך לשפר טכניקה, הא? (שאיפה).

לרגע אחד – רגע אחד קצרצר – נדמה היה שהנה "ארץ נהדרת" מורידה כפפות וחובטת עד זוב דם: הקטע "רצח אריק – משדר מיוחד" היה סאטירה תקנית, חומצית, אפקטיבית, שהוכיחה חד-משמעית כי כותבי "נהדרת" חוזרים לזירה בכושר מלא, כשהם מסוגלים ללכת הכי רחוק שיתנו להם. כנראה שלא נתנו. לא היה לזה המשך. אולי הבעיטה המכאיבה הנוספת היתה שחיטתו – לא פחות – של עוזי כהן, שהוצג כקופיף מונגולואיד, אלא שכאן באמת מדובר בצער בעלי חיים; ספק אם כהן מסוגל להיעלב מזה, ואם הוא לא ייעלב, אתם יודעים מה זה אומר: שרק רוחמה אברהם תיעלב.

מעבר לזה – לא היה בחזרתה של "ארץ נהדרת" שום דבר בלתי צפוי, וגם לא היה בה כל מה שיכולתם לצפות. תחושת הביג-טיים – אירוע טלוויזיוני שאין דרך לפסוח עליו פן לא תדעו לפענח מחצית מכותרות עיתוני התקופה – לא נכחה שם אמש. נדמה שייקח ל"נהדרת" זמן לחמם מנועים. כך היה בעונתה הראשונה; גם את לובה לא בנו ביום אחד.

אולי עדיף. "ארץ נהדרת" לא לחצה אמש בכוח על כל הכפתורים הידועים ולא ניסתה לדחוף לגרונכם בזונדה אלפיים אינסטנט-מטבעות-לשון שהמערכת גיבשה, כפי שנעשה מיד עם פתיחת "איפה אתה חי". בכורת "ארץ נהדרת" של אמש היתה – לא נעים לומר – נעימה, צפויה לעיתים, מצחיקה לפרקים, לא הרבה יותר מזה; אורנה כלימור לבנת (מבטיחה). עלמה כמאיה בוסקילה (קצר-מועד. לא למחזר). ג'ודי. חלי. אודי. סוכנת נסיעות עצבנית כתחליף-לובה פוטנציאלי (נחכה עם זה).

החיצים המטווחים יותר נורו דווקא במהלך המבזקים של קיציס. האיזונים הידועים נשמרו, ו"נהדרת" חנתה על קו הגבול שהגדירה לעצמה בין סאטירה-לייט לבידור-לכל-המשפחה. למזלה, יש ל"נהדרת" את הכותבים המשוננים וההדוקים יותר בבידור הפריים-טיימי כאן – דגש על "בידור" ו"פריים-טיימי" – אבל גם זה לא יספיק, שכן בסטנדרט שקבעה בעונתה הקודמת, התוכנית תצטרך לתת ערך-מוסף אירועי. התרחשותי. להתרומם מעל למערכונים עצמם. לחלחל החוצה. הימור: תנו להם שלושה שבועות.

עמוק באדמה: "הבורגנים", ערוץ 2, 22:15

תסתכלו עליהם – ותראו אותם. "הבורגנים" לא מייצגים אותי או אותך; הם מייצגים את חזונו האפלולי, המוקצן והמחניק של תסריטאי הסידרה, אסף ציפור, לגבי הישראליות העכשווית. זהו חזון שאינו בדיוני, הוא רק חולף על פני המציאות המוכרת ונעצר כמה סנטימטרים מתחתיה, במרתף הטחוב. והוא מצויר בגווני שחור-על-שחור. אתם מוזמנים להתנער ממנו לחלוטין, לומר לעצמכם שאתם לא באמת מכירים אנשים כאלה, ובכלל, רק אשכנזים מסוגלים לאומללות מיזנטרופית, מתמשכת ומלאה כל כך. אבל אתם יכולים גם להתרשם מהרלוונטיות שב"הבורגנים". 

למשל, בפרק פתיחת העונה, חוסר היכולת לומר משהו משמעותי שאיננו רצף קלישאות ופראזות, גם – ובעיקר – כשישראלי מבקש לומר משהו משמעותי. "אנחנו כמו קלגסים... זה לא אנחנו", משפריץ ישראל את המועקה הישראלית עצמה בשובו ממילואים בשטחים. כלומר: אין עוד דרך לעסוק במציאות הישראלית – גם הדוחקת ביותר – שלא דרך כל הרובריקות החשיבתיות והמילוליות השגורות ביותר, שאינן מסוגלות להציע כל פתרון חדש (וההוכחה: ישראל מתפקד לליכוד).

העונה הזו מפגינה, כרגיל, משחק מצוין, בימוי מדויק וביקור מודרך במוזיאון לקריקטורות ישראליות בהדרכת ציפור, שנדמה שהפך למעין גירסה הומיאופטית של חנוך לוין; הרוע שלו זורם במינונים נמוכים יותר, בערוצים נסתרים יותר, אבל השפעתו מורגשת לחלוטין. סצינת "לא מגיע לך שתהיי מאושרת", למשל, היא כבר כמעט לוין מפורש. צפו ב"הבורגנים" ותגיעו גם אתם עם הראש מספיק עמוק באדמה לסידרת המופת שאחרי.