אז איפה נמצאת הנפש?

"אין קשר לוגי בין מושגינו המתייחסים לדברים או לאירועים של המציאות הפסיכית ובין אלה המתייחסים לדברים או לאירועים של המציאות הפיסית. אולם, למרות היעדר של קשר מחוייב ההיגיון בין העולם הפסיכי ובין העולם הפיזי – הרי מבחינה אמפירית קשר זה נראה לנו קיים במוחנו כמחוייב המציאות". (ישעיהו ליבוביץ, "בין מדע לפילוסופיה" תשמ"ז).

אור חדש

תחום מחקרי חדש יחסית, הנקרא Neural Correlates of Consciousness) חוקר את הבסיס העצבי של התודעה. מסקנות החוקרים מציבות סימני שאלה מחודשים על הקשרים בין גוף לנפש, או במונחי ה-NCC בין פעילות מוחית עצבית לפעילות מנטלית, פסיכולוגית.

התרחשויות ברבדים לא מודעים

ההבחנה בין מודע לתת-מודע מוכרת בעיקר בהקשרה הפסיכואנליטי, בעקבות כתביו של פרויד. פרויד טען, אם לסכם את מסקנותיו בקיצור נמרץ, כי רוב ההתרחשות הנפשית מתקיימת ברבדים הלא-מודעים של הנפש. אך מעבר למשמעויותיהם הפרוידיאניות, המודע והתת-מודע מתייחסים לרמות התפישה השונות של גירויי החושים.

גירוי יכול להיתפש על ידי החושים ויכול שלא להיתפש על ידיהם, וזאת – לפי העוצמה שלו ומידת הקשב המופנה אליו. לדוגמה, לחישה מן החדר הסמוך מהווה גירוי חושי בעוצמה נמוכה, והיא עשויה להישאר מתחת לסף התפישה שלנו. לעומתה, דיבור שעוצמתו מספקת עשוי שלא להיתפש בתודעתנו, מפני שאיננו מפנים לו את מידת הקשב הנאותה ("תוריד את פח הזבל, בבקשה").

אפקט מסיבת הקוקטייל

דוגמה מעניינת לטבעו החמקמק של סף התפישה היא התופעה המוכרת בשם "אפקט מסיבת הקוקטייל", המתבטא ברגישות מוגברת למילים מסוימות, כגון לשמנו הפרטי, הנתפש בבירור, גם כשהוא נאמר על רקע בליל רעשי דיבור שעוצמתם זהה.

לתפישה חושית של גירוי יש שתי השלכות: ראשית, התופס מודע לקיומו, ושנית – הוא יכול להגיב לגירוי.

ההיגיון אומר כי אם גירוי מסוים נקלט במוחנו באמצעות החושים, ודאי שנהיה מודעים לו, ומה שאינו נחווה באופן מודע, אינו מעובד בכל צורה שהיא. מפתיע אם כן לגלות כי עיבודים קוגניטיביים שונים מתבצעים בתגובה לגירויים חושיים, שאין אנו מודעים כלל לקיומם. למשל, נבדקים שחשפו אותם בהקרנה תת-ספית (מתחת לסף התפישה) לתמונות של משקה מסוים, בחרו לאחר מכן לשתות אותו יותר מאשר נבדקים שנחשפו לתמונות של חפץ נייטרלי.

העיבוד בעיני המתובנן

עוד התברר באמצעות דימותי מוח, כי גירויים שלא נראו כלל בשל קונטרסט נמוך ביחס לרקע, משרים תגובות עצביות בחלקי קליפת המוח האחראיים לעיבוד החזותי, ואף באזורים נוספים. כלומר, המוח מבצע לעתים עיבוד בתגובה לגירויים חזותיים, למרות שהמתבונן אינו מבחין בהם.

תופעה זו, של עיבוד גירויים חושיים שאין מבחינים בהם, מעוררת שאלות אחדות על תפקיד המודעוּת בעיבוד הקוגניטיבי. בהמשך אסקור ממצאים מרתקים שהתגלו במחקרים שעסקו ביחס בין המודעות לעיבוד הקוגניטיבי העצבי, ואדון במסקנות מרחיקות הלכת העולות מהם.

ישות חמקמקה

בניגוד לתפקודים קוגניטיביים, הניתנים למדידה על פי נתונים התנהגותיים ברורים, כמו תפישה-חושית, למידה וזיכרון, תכני המודעוּת הם הישות הקוגניטיבית החמקמקה והמורכבת ביותר. בהיותם פרטיים ובלתי אמצעיים, הם קשים הן להגדרה והן למחקר אמפירי. אמנם, גם הזיכרון, הלמידה והתפישה-החושית הם פרטיים ובלתי אמצעיים, אך לחוויה מודעת אין, בדרך-כלל, פרמטרים התנהגותיים מדידים וברורים, בניגוד לאלה הראשונים.

מהי מודעות?

אחת הבעיות במחקר המודעות היא בעיית ההגדרה של מושא המחקר. למעשה, הסיבה שבגללה נדחק מחקר המודעות לשולי המדע האמפירי עד לשנים האחרונות, היא עמימות ההגדרה והעובדה כי היא חובקת קשת רחבה של משמעויות, שהגדרה מדעית חסכונית לא תוכל להכילן. קיימות רמות שונות של מצבי תודעה כמו עֵרוּת, שינה (עם או בלי חלום) והיפנוזה, בהן לא נעסוק. כדי להימנע מעמימות, נגדיר לעת עתה מודעות כחוויה על תכניה הסובייקטיביים, המלווים תפישה חושית.

עם התפתחות מדעי המוח מתפענחת מפת התפקודים באיבר זה והיא הולכת ונעשית מפורטת יותר. במחקרים רבים אותרו פעילויות עצביות תואמות לתפקודים קוגניטיביים באזורי מוח שונים. היום ידוע, למשל, כי כשאנו מדברים, מתקיימת פעילות מוגברת באזור ברוקה שבאונה המצחית האחראי על הפקת השפה, באזור המוטורי הראשוני שבאונה המצחית האחראי על הנעת שרירים ועל ההוצאה לפועל של תנועות מוטוריות, ובאזורים נוספים.

כמו להתבונן בתמונה

כשאנו מתבוננים בתמונה, מתרחשת פעילות עצבית מוגברת במסלול החזותי, שתחילתה ברשתית והמשכה בעצב הראייה, עד לאזורי עיבוד גבוהים יותר באונות המוח. בתגובה למגע, מתרחשת פעילות עצבית בקליפת המוח (קורטקס) התחושתית, בתגובה לצלילים וקולות, מתרחשת פעילות בקליפת המוח השמיעתית ועוד.

מוח

אזורי מודעות

שנית, אם אמנם קיימת פעילות עצבית התואמת תכנים של חוויה מודעת, האם היא מתרחשת באזורים מסוימים במוח, כלומר, ב"אזורי מודעות"? או שמא היא מתרחשת באותם אזורים עצמם האחראיים לעיבוד הגירויים שמלוָה המודעוּת?

תמונות דו משמעיות

כשמתבוננים בצורות בעלות שתי משמעויות שונות, התפישה שלנו משתנה ועוברת מאחת לשנייה, באופן בלתי נשלט, בעיקרו. למשל, בקוביית נֶקֶר (Necker), "נחווה" את הקובייה פעם כאשר פאתה העליונה מופנית כלפינו, ופעם כאשר פאתה התחתונה מופנית כלפינו.

בציור המפורסם של הנערה הצעירה והאשה הזקנה, אנו תופשים פעם את דמותה של הצעירה, ופעם את דמות הזקנה. כך קורה גם בתמונת הברווז-ארנב. כשמביטים בצדו הימני של הציור, הוא נראה כמו ארנב, וכשמביטים בצדו השמאלי- כמו ברווז.

התוכן משתנה

ציורים כאלה עשויים לשמש ככלי מחקר יעיל לבדיקת הקשר בין תודעה לפעילות מוחית, כי הציור על הנייר, כמו גם ייצוגו על רשתית העין, נותרים קבועים, בעוד שהתוכן הנתפש של הציור משתנה. האם בהתבוננות בדמויות הדו-המשמעות מתרחשת פעולה עצבית אחת ויחידה או שמא – מאחר שיש לציור כמה משמעויות – מתרחשות תגובות עצביות באזורים שונים, בהתאם למשמעות הנתפשת בכל רגע נתון?