סיפור של חורף

החיים הם כמו חבילת שוקולד. גם "אהבה זה כואב". כל פרק הוא תופין מתוק שיכול לעמוד בפני עצמו ולתפקד כרבע-ארוחה, ואם תאכלו את כל החבילה אולי יהיה לכם טעים, אולי תשמינו, אבל לא יהיה לכם מגוון במיוחד.

לאורך זמן, מתבררות חולשותיה המסוימות של "אהבה זה כואב": היא פועלת בעומק רגשי ודרמטי מצומצם, דמויותיה נטולות נפח ממשי, ופרקים מסוימים – למשל זה של אמש – נוטים למתוח עלילה של עשר דקות על פני הפרק כולו, ולפצות בדיאלוג שנון. "אהבה", נדמה, לא הולכת למקומות, ואין לה עדיין – ממש כמו לגיבוריה – יכולת להתחייב. היא סטוץ נעים, ממתק קטן ומענג, לא משהו להתחתן איתו.

ניכר שהסידרה הופקה כאירוע חד-עונתי ולא נבנתה כדרמה למרחקים ארוכים. עונה שניה, אם תהיה, תוכל לשמש הזדמנות טובה עבור דנה מודן להדגים את מוטת כנפיה התסריטאית המלאה ולקחת את הדמויות האלה וחייהן לטיול מעט ארוך ומהותי יותר.

ועדיין, מוכרחים להודות שפרק האקסטזי של אתמול היה פאן נטו, עם אופציה מסוימת לקאלט. הריב הסקסי בין מיקה (דורית בראור) לרמי (גל זייד) תוסרט היטב ונהנה ממשחק מצוין שהצליח לייצר את האנרגיה המינית-אובססיבית הזו שיכולה להפוך, בקלות, מלכודת מוות לשחקנים מנוסים פחות. הטריפ של דנה ואסי הוא תקדים טלוויזיוני כאן: אני מתקשה לזכור מתי העזה סידרה מקומית להראות טריפ אותנטי על פסגותיו ותהומותיו, ללא משחק-יתר, ללא רעשי רקע, ללא התלהמות דידקטית. ככה, נקי.

"אהבה זה כואב" לקחה את זה בטבעיות שבה לוקחים את זה גיבוריה, ופיזרה כמה סצינות של קסם ממשי (ובראשן רכיבת האופניים בליווי "דנידינה"). זה היה אמיתי ומצחיק וקצת עצוב, והצליח לחלץ את כל עניין האקסטזי ממעבה יער המיתולוגיות וההפחדות המקומי ולהציגו באור יום מלא, בפריים-טיים, לעיני כל, כפי שהוא נראה במרבית המקרים. וזה היה טריפ אחד טוב.

לא אישי: "עובדה", ערוץ 2, 20:40

הסיפור פשוט: ילדה פלסטינית בת 13, בדרכה לבית הספר, התקרבה למוצב צה"לי ליד רפיח. התצפית זיהתה בבירור שמדובר בילדה המסתתרת "מאחורי המחפורת, מתה מפחד". בשלב מסוים, הילדה המבוהלת ניסתה להימלט מהאזור ולהתרחק מהמוצב. זה היה הרגע שבו ריססו אותה חיילי המוצב בירי. לאחר שנפלה, ניגש אליה המ"פ ווידא הריגה בירי מופרז משלו. הסוף.

זה סיפור אכזרי ופשוט, שהופך אפילו יותר פשוט כשיש לך – כפי שהיו ל"עובדה" – הקלטות הקשר האותנטיות וצילומי וידאו שצילם מישהו מהחיילים במוצב. זה סיפור שדיין הצליחה לסבך לאין שיעור, כשבחרה להציב את זכוכית המגדלת מעל למ"פ הדרוזי, לחקירתו במצ"ח, לשריריו המפותחים, לשאלה האם חייליו אהבו או לא אהבו אותו – כאילו מדובר בסיפור אישי שפיצוחו יעזור לפרשה הזו להיראות אחרת. זה לא המקרה. העובדה הבסיסית היא כי הילדה נהרגה מירי משולב וחסר הצדקה של חיילי מוצב רבים, שביצעו פקודה לא חוקית בעליל של המ"פ ("כל מי שנע במרחב, גם אם הוא בן שלוש, צריך להוריד אותו"). זו אשמה משותפת, כשהמ"פ לבדו הושלך קדימה, לקו הגרדום, על-ידי דיין וכנראה שגם על-ידי צה"ל. אפשר וצריך היה לתת את החשיפה הזו בפשטות, כפי שעלתה מהחומרים.