רפול בספרו החדש: הטבע מכתיב הכל

"תוך כדי הפעילות על שובר הגלים שמתי לב להתנהגות עופות הים למיניהם, ועליהם כתבתי מכתבים לנכדות. איך אני רואה ומפרש את התנהגות העופות, איך (לדעתי) העופות רואים אותנו, בני האדם, ולעתים גם קצת מוסר השכל בענייני דיומא". כך כתב רפאל איתן, הרמטכ"ל והשר לשעבר, בספרו "בונים פה נמל - מכתבים מסבא נודניק", שיצא לאור בהוצאת תמוז ימים ספורים לפני מותו. ynet מגיש שני פרקים-מכתבים שכתב רפול לנכדותיו, שמספקים הצצה אחרונה לנפשו.

היי,

גשם, רוח, גלים, עננים, כולם ביחד = סערה.

אבל אתמול דווקא היה חמים. אני נוסע על שובר הגלים ופותח חלון, והים ממתין לשעת כושר. וכשאני מגיע לנקודה שהים סימן לעצמו, הוא מטיח פרץ מים ישר לחלון הפתוח שלי, ומיד תופס מרחק. אני כולי רטוב ממי מלח, והים צוחק. ככה זה אצלנו, מרטיבים וצוחקים.

בגלל מזג-האוויר אי אפשר לעבוד בשובר הגלים לפי סידור העבודה. אבל אין מה לעשות, מזג האוויר חזק מאתנו. הנה קנו דוברה חדשה, ענקית, הוציאו אותה לים, קשרו אותה למצופי עגינה, וכמו שסיימו את הקשירה, היה צריך מהר מאוד להתיר את החבלים ולגרור אותה בחזרה פנימה למחסה שובר הגלים.

הים רואה, חושב, וגם עושה מאתנו צחוק. כי כאשר נכנסה הדוברה למחסה, בבת-אחת פסקה הרוח. כל השחפים כולם, מכל השבטים, המשפחות, הזנים, המינים והצבעים, התאספו על משטח האספלט המשמש חניה למכוניות שמגיעות באוניות.

הם בחרו את המקום הזה כי המכוניות פונו משם והמשטח נקי וחלק. מה הם עשו שם, כל שחפי הנמל והסביבה? אני חושב שזו הייתה אסיפת בחירות שכללה חלוקת השטח כולו בין הסיעות השונות ובחירת מנהיגות משותפת (קואליציה) לניהול ענייני השחפים בנמל ולקביעת היחסים עם מי שאינם שחפים - הקורמורנים, השלדגים (אם יחזרו), העורבים ובני האדם.

שלא כמו בני האדם, השחפים מהר מאוד הגיעו להסכמה על עבודה משותפת, על מה יותר חשוב ממה, איך מעדיפים את העניין הציבורי על-פני טובות הנאה אישיות ואיך שומרים על שטחים כבושים במרחב הנמל.

זה מעניין, כי דווקא בני אדם שלמדו ויש להם שיטות להפיץ את דעותיהם הרחק מעבר לנמל, דווקא הם אינם מסוגלים להגיע להבנה על העדפת הצרכים של הכלל על-פני השאפתנות של היחיד או של קבוצה שהם קוראים לה מפלגה. הם יכולים ללמוד מאתנו (השחפים) עוד הרבה דברים, אפילו שאין לנו כל האמצעים שיש להם. כי לנו יש דבר אחד ששווה יותר מכל - שכל ישר. ולהם - אין.

לנו, הטבע מכתיב הכל, ואנחנו (השחפים, כמובן), יודעים איך להתנהג עם הטבע, ולא מחפשים דרכים להילחם בו. בני האדם נלחמים בטבע ללא הרף ומבזבזים הרבה זמן וכסף במלחמה הזו. וכשהם מגלים איזה דרך להתגבר על "תופעת טבע" כלשהי, מיד צצה בעיה אחרת שקשורה לבעיה הראשונה, וחוזר חלילה. וכל זה למה? בגלל שכמעט כל אחד ושב שהוא יודע הכי טוב ואף אחד לא ילמד אותו...

כאלה הם בני האדם. אבל אין להם תחליף והם צריכים לנהל הכל על-פני המים, בשמים ובארץ.

ביי מסבא נודניק 

רפול ושחף (איור: גיל ג'יבלי) 

היי נכדות, 

חשבתי שאכתוב עם שוך הסערה, אבל הסערה נמשכת. יש גלים בגובה של 6-4 מטרים, וגלים כאלה לא מאפשרים בכלל לעבוד.

נזקים, עד כמה שניתן לראות, לא נגרמו, וזה אומר שמיד עם רגיעת הים ניכנס לפעילות נמרצת ובלתי פוסקת כדי להשיג את הפיגור שנגרם בגלל מזג-האוויר.

האמריקנים כובשים את עיראק, אבל בים כמו בים, שחפים וקורמורנים ממשיכים להילחם כאילו אין מלחמה בעיראק. השחפים כבשו מצוף מרכזי והציבו עליו כוח אבטחה ותצפית. לא נראה לי שהקורמורנים מתרגשים מזה מי יודע מה, כי הם, הקורמורנים, עברו למחסום האנטיפרים המונח בניצב לרציף 21, השתלטו על כל אורכו, ושם הם מבצעים את כל משימותיהם בכוח רב, בריכוז, עוצמה ובביטחון. כנראה שהם החליטו לנטוש את המצופים, סופית.

בינתיים השחפים כבשו ללא התנגדות רפסודה במעגן חיל הים, ושם הם מרוכזים כולם. הרפסודה נראית כמו ריבוע כהה עם המון כתמים לבנים. משם הם יוצאים לטיסות על גבי זרמים עולים, לדיג ולתצפית על מעשי הקורמורנים.

אתמול שוב חזר הים על מעשי הקונדס שלו, וברגע שפתחתי את חלון המכונית שלי, כדי לשפר את התצפית, הים שלח גל אחד, שובב, מילא את המכונית ואותי במי מלח, וחזר הימה, צוחק. ממזר, לא?

אני חוזר עכשיו מהשובר החדש. גלים גבוהים שוטפים את הבטון וגם את המנוף הגדול - שאין לו לאן לברוח אז הוא נרטב אבל רק בחלק האחורי שלו שיכול להירטב מבלי להינזק.

ועכשיו השחפים - כולם, כל המינים, הזנים, הצבעים והגדלים - חונים במרכז השובר החדש. גם הם נטשו את המצופים שבשטח הנמל, פרט למצוף "המפקדה" ששם הוצב שחף אחד לשמירה ואבטחה וכסמל ל"כיבוש".

אתמול הייתה הפסקה בגשם, אבל אחרי שצבר רוח ועננים, חזר הגשם ואמר לנו: תמיד תהיו רטובים, או ממני או מהשותף שלי - הים.

נ.ב (וכמו תמיד, נ.ב חשוב):

כתבתי שמפציצים בעיראק. למה מפציצים? מי מפציץ? מה הם רוצים ומה זה נוגע לנו?

מדינת ישראל, מדינה של יהודים (כך אומרים, למרות שיש בה הרבה מאוד לא יהודים) המוקפת מדינות וארצות של מוסלמים, והמוסלמים לא כל-כך אוהבים זרים (יהודים ונוצרים) שהם מכנים אותם כופרים (כופרים בדת שלהם, האיסלאם). על-פי תורתם הכתובה בספר שנקרא "קוראן", צריך להלחם בכופרים ולא להתפשר אתם אף פעם, ואפילו נאמר שאת הכופרים מותר לרמות, ורמאות כזו אינה חטא.

אז זה מה שהם עושים לנו - כבר יותר מ-100 שנים. כל הזמן מלחמות, ואנחנו משיבים להם מלחמה, ואפילו מנצחים אותם, ולכן עד היום הם מזכירים אותנו כאויב שלהם.

היות שהם לוחמים לא כל-כך טובים מול צבא כשלנו, הם מנסים לפתח נשק מיוחד שקשה מאוד להתגונן בפניו: גזים, מחלות ואפילו פצצת אטום. נגד גזים ומחלות ניתן להתגונן, נגד אטום - לא. לכן התקפנו כבר לפני 12 שנים את המקום שבו הם רצו לייצר פצצה אטומית. הרסנו את המקום לחלוטין (עם מטוסי F16) ומנענו מהם להגיע לפצצת אטום.

אבל העיראקים נלחמו גם במוסלמים אחרים, כשנים שלהם במדינה ששמה כוויית, ובמדינה גדולה בשם איראן (פרס). הם כבשו את כוויית בגלל ויכוח על שדה נפט, ואמריקה גירשה אותם משם.

עם הפרסים זה נראה קצת אחרת. הם לא הצליחו לנצח את הפרסים, אלא להפך, חטפו שם כהוגן אפילו שהם השתמשו בגזים. הם השתמשו בגזים גם נגד שבטי הכורדים שהם מוסלמים אבל קרובים יותר לפרסים גם בשפה וגם במוצא.

ועכשיו העולם מבין סוף סוף למה מסוגלים המשוגעים הללו כשיש להם נשק נורא כזה, ולכן יצאו למלחמה עליהם, כדי שלא יוכלו להשתמש בנשק הנורא הזה.

אנחנו לא משתתפים במלחמה הזו, אבל מתכוננים למצב שאולי ייאלץ אותנו לחבוש מסיכות נגד גז ולהסתגר בחדרים אטומים. כולם מקווים שהאמריקנים ינצחו אותם מהר מאוד. אני מכיר אותם, את העיראקים, הם כמו העורבים: עושים הרבה רעש כשבעצם הם לא שווים הרבה.

אז לא להתרגש, לשמור על שקט ושלוות נפש, לשמוע בקול המבוגרים, ולהמשיך בחיי היום-יום כרגיל.

ביי מסבא נודניק