בוקר טוב אהוד

אז אתה חוזר בגדול. הון בבנק, דירה במגדלי-פאר, משרד בגורד-שחקים. הרחק מן הקרקע, מן ההמון הסואן. גם המכונה המשומנת שלך חוזרת: מכתבים כבר יצאו לכל החברים. סדר היום של המפלגה משתנה פתאום כמו מחשב שאיזה האקר פרץ את "קיר האש" שלו ומפעיל אותו ממרחק. שוב אתה מטלטל את ספינת המפלגה הנקובה על מלחיה וקציניה שנותרו על הסיפון בעת שהמראת להקפת העולם שלך. בוקר טוב אהוד.

לפני פחות מ-4 שנים מסרת את המדינה לשרון והנה אתה שב ממסעותיך לקבל אותה. רק תחתום על טופס 1065 אובדן ציוד: מדינה אחת, 4,000 בני אדם בשני הצדדים, הסכם שלום איטי אחד, שגשוג אחד, תמיכה בינלאומית נרחבת אחת. רובוטריק ברק 2 חוזר לתקן, כמו שתיקנת שעונים מקולקלים באגדה שגם אני האמנתי לה. נשביתי בשעתו בקסם ההבטחות שלך. זה לא אומר שכל מה שאני מאמין בו מוטעה או שגוי, לא. זה רק ממחיש כמה רציתי להאמין שתביא שקט. כמה חזק אתה במכירת אשליות. ביזנס-מן של הזיות. הביבי של הביטחון.

עכשיו, אולי במקום לקפוץ עלינו תתנצל ותחזור הביתה? נשמע מופרך? נכון. אבל הרבה יותר מופרך לחזור אלינו. אין לנו ילדים משותפים. לא חתמנו איתך על שום כתובה, לא עמדנו תחת אותה חופה, ואין לנו מועד ב' בשבילך, כמו שאין ילד ב' למשפחה ששכלה בן בפיגוע.

אם תזכיר את רבין שנכשל בגילך וחזר, נזכיר לך שרבין חיכה כמעט דור, וחיכה פה איתנו. הוא היה שר. הוא היה חבר כנסת. הוא רץ שוב ושוב בבחירות פנימיות ונכשל. הוא המתין חפוי ראש בעורפו של פרס. הוא היה מובס זמן רב. וכשחזר בגיל 70 כבר ידע דבר או שניים על המגבלות של החיים והמציאות. הוא למד לקח. הוא הפך מגנרל לבן אדם.

אבל אתה המרת באומץ מטכ"לי על חיינו ועל המקום הזה, כאילו היית באיזו פשיטה בעורף האויב, במיזם היי-טק או בהנפקה בנסדא"ק, וכשנדרש האומץ האמיתי של ההחלטה – רעדת. כשהכל קרס, השארת שני עמים בוערים והזדכית על הציוד. יצאת לטיול בעולם כשאנחנו נחנקנו מהאסון שהמטת עלינו. כשישנת במלונות פאר, כשהרצית על תבונתך הגדולה מדי בנוגע לאזור הקטן הזה, אנחנו נהרגנו והתרוששנו. בסוויטות ולימוזינות מאובטחות שמרת על שלמותו של ההיבריס הקטלני שלך, שגדול עלינו בכמה מספרים.

במבט לאחור אני רואה איך העברת אותנו לאריק שרון כמו שמעבירים מוצב בחפיפה. קודם פתחת לו את הר הבית. אחר-כך התייעצת איתו בלילות כשהדברים החלו להישמט. ידעת כי בעניינים הקשים הוא נחוש ממך. הוא לא מפלרטט עם הצד השני, מציע לו הכל ואז כאילו מסיר את המסכה מעל פניו. אצלו מהתחלה אין מסכה, אין רגליים קרות ואין הצעות נדיבות. הכל חשוף: הציונות האכזרית במלוא אימתה.

 שרון הוא מה שהוא. לוחם צר אופק שמבין רק כוח. והנה עכשיו, כשהוא, האכזר מכולם, מגלה את החולשה והחמלה ומחליט, אולי, לתת גם למיליון עזתים לחיות ואף נאבק מול המתנחלים – אתה חוזר. זה זמן לא טוב, אהוד. לא מתאים. לא, לא. אני מבין את הלחץ. את הצורך בחוויה המתקנת. הרצון לסגור עניין פתוח. אבל תשקול אולי לנצל את הביטוח הרפואי הנדיב כראש ממשלה לשעבר, ותנוח פעמיים בשבוע על ספה מול אוזן מקצועית קשבת. תדבר על הילדות. תבריק, תפתיע את האיש שכבר שמע הכל. חפש שם מרפא, כי עייפנו מאוד מכל מה שקרה בזמן שלא היית.