בחרת, בחרטא
הפוליטיקאים מתים על בחירות, אבל הבעיה היא שלנו – הבוחרים. אין לנו במה לבחור
בחירות מוקדמות הן רעיון שנשמע טוב, ולכן יותר ויותר פוליטיקאים מדקלמים אותו. הוא מעיד על גישה דמוקרטית, ועל ביטחון עצמי. יש ויכוח? הממשלה מתקשה לשרוד? אין בעיה: נלך לבחירות.
אלא שיש בעיה. הבעיה היא שלנו, הבוחרים. אין לנו במה לבחור. על-פי הסקרים, רובנו תומכים במדיניותו של אריאל שרון. האם נצביע בעד מפלגתו, הליכוד? בשום פנים ואופן לא. מפלגתו מתנגדת ברובה למדיניות שלו. אם נצביע בעדה, נכניס לכנסת את כל יריביו. נצביע, אם כך, בעד העבודה. היא תומכת במדיניותו. אבל מה הטעם להצביע בעד מפלגת זנב, שאין לה מדיניות משלה, אין לה רצון משלה ורוח לחימה, וכל מה שהצמרת שלה רוצה הוא תיקים בממשלה.
אז אולי נצביע שינוי? שינוי זוקפת לזכותה הישג גדול בממשלה הנוכחית: הסחטנות החרדית, שבעיני בוחרים רבים הייתה נושא כאוב, ירדה מסדר היום. ההישג הזה מרוקן את הטעם היחיד להצביע בעדה. כצפוי, יוסף לפיד ובעל בריתו האמן, אלי ישי, משקיעים עכשיו את מיטב כשרונם בניסיון להחיות את הריב החילוני-חרדי. גם בעין בלתי מזוינת רואים את הזיוף.
אז אולי "יחד"? "יחד" היא גם אופוזיציה, וגם אחראית. ליבה גס בשרון, אבל למען ההתנתקות היא מוכנה לפרוס למענו רשת ביטחון. יפה. אבל ספק אם רבים יטרחו וילכו לקלפי למען מפלגה שהישגה הגדול בכנסת הנוכחית הוא הימנעות מהצבעה על אי-אמון.
במהלך כהונתה של ממשלת שרון עבר סדר היום הפוליטי שינוי מהפכני. במקום אף שעל - פינוי התנחלויות. במקום פופוליזם חברתי - תאצ'ריזם כלכלי. המערכת הפוליטית לא השכילה להתאים את עצמה לשינויים האלה. יש בארץ כרגע רק מפלגת שלטון אחת – הליכוד – והיא חצויה, מורעלת ומבולבלת. בלעדיה אין במי לבחור. איתה אין במי לבחור.
שרון לא רוצה בחירות. הסיבה הראשית היא החשש שלו שנתניהו יתמודד איתו, ינצח וישלח את שרון לפנסיה בחוותו. חשש נוסף נוגע למועמדים שיבחר מרכז הליכוד. הם יהיו עוד יותר עוינים למדיניותו מהסיעה הנוכחית.
שרון, בכמה משגים שעשה, בנה את מחנה המורדים. הטינה כלפיו במרכז הליכוד לא נוגעת רק להתנתקות. כשהציג את עצמו בציבור כתלמידו ומעריצו של בן גוריון הוא הרחיק מעליו את הזקנים, ששונאים את בן גוריון מזמן "אלטלנה". כאשר התפתה לקיים את משאל המתפקדים ואחר-כך צפצף עליו הביא עליו עוד גל של איבה. והיו שהשלימו עם אובדן עזה, אבל התקשו להשלים עם בנו עמרי והחבורה סביבו.
הוא יכול היה ללכת לפילוג. זה מה שלפיד הציע לו, למעשה. ממשלה של שרון, פרס ולפיד הייתה דוחפת את הליכוד לפילוג. אבל שרון לא היה בשל לזה. הוא לא מאמין ב"מפץ הגדול".
על הנייר, אין לו שום קושי להשיג רוב גם עכשיו. הרב עובדיה, שהורה לש"ס להצביע נגד ההתנתקות, תקף את שרון משמאל. הוא התנגד למהלך משום שהיה חד-צדדי. עכשיו, עם אבו מאזן, המהלך יכול להיות מתואם והרב עובדיה יכול לתמוך בו. גם פרס רמז אתמול שהוא מוכן להיכנס לשותפות כזאת. וחברים בקבוצת המורדים (גילה גמליאל, למשל) שהתנגדו עד עכשיו לשותפות עם העבודה, מוכנים להרהור שני.
הגורם היחיד שעולץ לקראת בחירות הוא הימין הקיצוני: לא בגלל תוצאותיהן, אלא בגלל שזאת הדרך הבטוחה ביותר לדחות את ההתנתקות. אם באביב או בקיץ הקרוב יש בחירות, הפינוי יידחה. זה מה שאמרו אמש, חד-משמעית, אנשי שרון.
מול כל החישובים עומדת הדינמיקה הפוליטית, שמושכת לכיוון בחירות. שום מפלגה פוליטית לא בטוחה שתרוויח מבחירות, אבל הריח, הריח משגע אותן.
לפנייה לכתב/ת 
