פרשת יונה מלינה: המתות חסד - החקיקה בדרך
אישור הצעת החוק הממשלתית הקובעת מתי ניתן לבצע בחולים סופניים "המתת חסד" פסיבית נכנס להילוך גבוה בבית המחוקקים. פרופ' אבינעם רכס, בהתייחסות לפרשת יונה מלינה: "לנו הבריאים אסור לשפוט את החולים המשותקים, מפני שאנחנו לא מסוגלים, אפילו בעיניי רוחנו, לדרוך באותה משבצת שבה הם נמצאים, ואין שום דרך בעולם שבה אנחנו יכולים לשער ולדמיין את הסבל שעובר עליהם יום יום". המתות חסד בישראל: תמונת מצב
הצעת "חוק החולה הנוטה למות" שאושרה לפני כחצי שנה על ידי ועדת השרים לחקיקה ונידונה בחודשים האחרונים באינטנסיביות בישיבות משותפות של ועדות הבריאות והחוקה של הכנסת נכנסת להילוך גבוה. הדיונים
הפרטניים נמצאים לקראים סיום ובעוד כשבועיים תובא ההצעה למליאה לקריאה הראשונה. ההליך הרגיל הוא החזרת הצעת החוק לוועדה כדי שתכין אותה לקריאות השנייה והשלישית, אולם משום שההצעה כבר נידונה לפרטיה בוועדה משך חודשים ארוכים – היא צפויה לעלות לקריאה השנייה והשלישית, במידה ותאושר בקריאה הראשונה, בתוך שבועות ספורים.
"יש לי כוונה לזרז את החקיקה בנושא", מבטיח ח"כ שאול יהלום, יו"ר ועדת הבריאות של הכנסת. "זאת משום שבתי המשפט לא הביעו עמדה נחרצת בנושא, ולא הכריעו בסוגיית ההנחיות המקדימות של חולים סופניים בנוגע להפסקת הארכת חייהם באופן מלאכותי. אני מתנגד להפסקת חיים, לסיוע להתאבדות ולקיצור חיים – אבל אני שואף לפעול להפסקת הארכת חיים של חולים הנוטים למות באמצעים מלאכותיים".
בדיונים שנערכו בוועדות הסביר פרופ' אברהם שטיינברג, שעמד בראש ועדה ממשלתית שבחנה את הנושא כי "יש הסכמה על 95% מההצעה שאושרה על ידי ועדת השרים. ישנה הסכמה של כל חברי ועדת שטיינברג לגבי הגדרה של 'חולה נוטה למות', והיא מי שהרופאים קבעו שיש לו מחלה חשוכת מרפא ונותרה לו רק חצי שנה של חיים. כמו כן מוסכם על כולם שערך החיים איננו ערך מוחלט, גם מבחינה הלכתית, ולכן יש מקום להפסקת הארכת חיים במקרים מסויימים".
אחד מאותם "מקרים מסויימים", שככל הנראה לא נכנס להגדרות שבחוק הוא סיפורו של יונה מלינה, פצוע הפיגועים הקשה ביותר בישראל, שבקשתו מבית המשפט לסיים את חייו בכבוד נחשפה ב-ynet לראשונה השבוע. "לנו הבריאים אסור לשפוט את החולים המשותקים", מתריע פרופ' אבינעם רכס מ"הדסה", יו"ר לשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית ויו"ר האיגוד הנוירולוגי בישראל. "וזאת מפני שאנחנו לא מסוגלים, אפילו בעיניי רוחנו, לדרוך באותה משבצת שבה הם נמצאים, ואין שום דרך בעולם שבה אנחנו יכולים לשער ולדמיין את הסבל שעובר עליהם יום יום".
"במצב של טטראפלגים (משותקים מצווארם ומטה – ע.מ.) מונשמים", מסביר פרופ' רכס, "הסטטיסטיקה הרפואית מראה שתוחלת החיים שלהם היא קצרה במובהק מתוחלת החיים של אנשים בריאים. האוייב הגדול שלהם זה זיהומים ודלקות חוזרות בדרכי הנשימה ובדרכי השתן. יחד עם זאת, הם בהחלט יכולים להישאר במצב הזה במשך שנים רבות, כאשר הם נתמכים על ידי ציוד חיצוני".
"הסוגיה שאנחנו צריכים לבדוק במקרה של מלינה", הוא אומר, "היא האם יש איזשהו אינטרס זר אחר שבשמו אנחנו יכולים לחייב חולה שכזה להמשיך ולהתייסר בשיתוק מלא, ללא כל קשר עם הסביבה, כשהוא נתון במצב פיסי של שיתוק מוחלט, מונשם על ידי מכשיר חיצוני, מתוך ידיעה שזה מאסר עולם של הנשמה בתוך גוף משותק? כל אחד ואחד בחברה שלנו נתבע לחשוב כאילו הוא במקומו של אותו פצוע, ואיך הוא היה רוצה שינהגו בו. אנחנו כחברה צריכים להתמודד עם השאלות האלו ולתת פתרון חוקי לחולה ולרופאים שמטפלים בו, כדי להוציא אותם מהמצוקה הנוראית שבה הם נמצאים".
"בעניין מלינה", הוא מוסיף, "אי אפשר לומר שהוא 'נוטה למות' כהגדרת החוק בגירסתו הנוכחית טרם האישור, משום ששם מדובר על שבועות או חודשים ספורים – ופה באופן תיאורטי הוא יכול להמשיך ולחיות עוד שנים רבות. כך שהוא, ככל הנראה, לא היה נכלל במסגרת החוק. אבל אנחנו כחברה עדיין לא פתרנו את הדילמה הזאת, ואנחנו מכירים מספר מקרים שבהם חולים ובני משפחותיהם פתרו את הדילמה באמצעות רצח והתאבדות. השאלה היא אם אנחנו כחברה חושבים שזה פתרון ראוי לאנשים שנדחקים לשוליים במצבים כל כך קשים".
"כל רופא מנוע מלקבל מבחינה חוקית את בקשתו של מלינה ללא אישור בית המשפט", מדגיש רכס, "משום שכל דבר שיגרום למותו – במעשה או במחדל – ייחשב לעבירה פלילית, שבגינה הרופא עלול למצוא את עצמו עומד לדין. גם אם החברה עצמה את עיניה במקרים ספציפיים ולא תבעה רופאים לדין, עדיין האיום הזה עומד מעל ראשם של הרופאים כחרב מתהפכת".
יונה מלינה. "לנו הבריאים אסור לשפוט את החולים המשותקים"
צילום: זום 77
יזרז את החקיקה. ח"כ שאול יהלום
צילום: עופר מאיר
מומלצים
