שכר העבודה
במקום רשימת מכולת של תיקוני תקציב יכולה הנהגת העבודה להציג כמה דרישות עקרוניות
מנוי וגמור עם מפלגת העבודה להצטרף לממשלת שרון. בנושאים המדיניים הוזילה העבודה את עלות ישיבתה בממשלה החדשה לאפס: היא רק רוצה ששרון לא ייסוג ממה שהתחיל בו בלעדיה, מהלך ההתנתקות.
בנושאים הכלכליים המצב מסובך יותר. מצד אחד, העבודה לא הצליחה לגבש חזון כלכלי-חברתי משלה גם כשישבה באופוזיציה והסתפקה בגידופים לעבר שר האוצר. מצד שני, היא לא יכולה, מבחינה פנים-מפלגתית, שלא להעלות "דרישות תקציביות תקיפות", מן הגורן ומן היקב, בסכומים כספיים שייראו גדולים. ניתן לשער שבסיום המו"מ עם הליכוד ינפנפו נציגי העבודה בפתק מאגף התקציבים של האוצר, שעליו ייכתב המחיר בשקלים של ההיענות לתביעותיהם. המחיר הזה יהיה גבוה מהסכום שבו נקנתה – ותיקנה – התמיכה של המפלגות החרדיות.
אלא שבכך תחמיץ מפלגת העבודה את העיקר, ושכרה ייצא בהפסדה. במקום רשימת מכולת של תיקוני תקציב יכולה הנהגת העבודה להציג כמה דרישות עקרוניות לשינויים בדפוסי הניהול של המדיניות ובדרך קבלת הכרעות כלכליות בממשלה:
1. הרפורמות: שר האוצר רוצה ליישם בשנה הבאה שתי רפורמות גדולות, בנמלים ובבנקאות. שתיהן נכונות ברוחן ובמגמותיהן. הן נועדו להגביר את התחרות ולהיטיב עם מרבית האזרחים. לכן, ביצוען לא מוכרח להיות מושתת על מאבק אלים מצד האוצר בקבוצות שהרפורמות אכן פוגעות בהן. ניתן בהחלט להגיע להסכמה הן עם עובדי הנמלים והן עם בעלי הבנקים ועובדיהם.
אולם יש מי שמעדיף לבצע שינויים במשק בדרך של עימות צעקני ובמפגן של יד חזקה וזרוע נטויה – ולא בדרך של הידברות והבנות הדדיות, אף שהדפוס השני עדיף בבירור על הראשון. מפלגת העבודה יכולה לדרוש, כתנאי לתמיכתה העקרונית ברפורמות, את כינונו של מוסד לאומי עליון להידברות ושיתוף בין הממשלה, ההסתדרות וארגוני המעסיקים. זהו "המודל האירי" של ניהול מדיניות כלכלית-חברתית שהזניק את אירלנד הקטנה למקום הראשון בעולם המפותח בצמיחה ובהישגים.
2. המשרדים: בעת הקמת הקואליציה עם שינוי פורק משרד העבודה והרווחה; הפירוק נועד להחליש את הקול החברתי בממשלה. עתה נוצרה למפלגת העבודה הזדמנות נדירה לתבוע איחוד מחדש של הטיפול בנושאי הרווחה, העבודה והתעסוקה תחת כנפיו של משרד ממשלתי חזק אחד, כמקובל בממשלות המערב. זה התיק העיקרי שמפלגת העבודה צריכה לבקש לעצמה – ולא תיק התקשורת, למשל, שקיומו מיותר מלכתחילה.
3. הנגיד: כהונתו הראשונה של ד"ר דוד קליין כנגיד בנק ישראל קרובה מאוד לסיומה. מפלגת העבודה צריכה לעמוד על כך שהמועמד הבא למשרה הבכירה הזו – בין אם ד"ר קליין ובין אם מישהו אחר – ימונה רק בהסכמתה ולא יאושר במחטף בממשלת המיעוט המכהנת כעת. מינוי הנגיד חייב להיות מלווה וכרוך בשיפורים בחוק בנק ישראל.
4. התקציב: בשקט-בשקט מתקרב הגירעון בתקציב הממשלה השנה ל-2.5% עד 2.7% בלבד מהתוצר המקומי, ולא לארבעת האחוזים שאושרו לפני שנה. מסתבר שנתניהו ואנשי האוצר נעלו השנה את ברזי הכסף בכל הכוח. "חיסכון" גדול במיוחד הושג במשרדים החברתיים: בריאות, חינוך, רווחה, ביטוח לאומי. הם הוציא ב-2004 עשרה אחוזים פחות ממה שאושר להם בחוק התקציב.
השינוי הדרמטי הזה מחייב בחינה מחדש של הנחות התקציב לשנה הבאה. שאלה עקרונית תעמוד להכרעה: האם נכון להמשיך ולנהל מדיניות מרסנת כשהמשק מתחיל להיחלץ מהמיתון? האם זו תורמת להתאוששות או מעכבת אותה? התשובה לא חד-משמעית ולבטח אינה חד-מפלגתית. העבודה זכאית להיות שותפה מלאה בעיצוב-מחדש של מבנה התקציב ל-2005, על סמך סיכומי הביצוע האמיתיים של שנת התקציב המסתיימת בעוד שלושה.
הציבור הרחב זכאי לדעת מה בדיוק מתכוון משרד האוצר לעשות עם העודפים שהצטברו – לא בשם הרחבת הקואליציה אלא בשם השקיפות והדמוקרטיה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
