זו היתה אחת הוועידות המסחריות הגדולות האחרונות בקהיר, שבה השתתפו ישראלים בחופשיות לצד מדינות מכל העולם הערבי. בנובמבר 1996, ימי בנימין נתניהו, כבר החל תהליך השלום לדעוך. גם על הוועידה עצמה היו חילוקי דעות - כמה אנשי עסקים ישראלים סברו שזה חלון הזדמנויות מבורך, אחרים ראו בה כישלון גמור. מה שבטוח, הרבה מזרח תיכון חדש לא היה פה.
אבל הדבר שייזכר יותר מכל מהוועידה הזו, היתה רוחה של פרשת האזרח הישראלי עזאם עזאם שריחף מעליה. זמן קצר לפני פתיחת הוועידה, החליטו המצרים לפרסם את דבר מעצרו של עזאם ברבים. העילה: ריגול למען ישראל. העיתונאים הישראלים, ואני ביניהם בשליחות גלי צה"ל, יצאו לקהיר כשברקע הפרשה המוזרה הזו - כשכלל לא ברור איך המצרים מתייחסים אליה. אולי הוא תכף ישוחרר?
גם כמה מאחיו של עזאם הגיעו לקהיר, כדי לנסות ולהתחנן על גורלו. הם נתקלו, כמו העיתונאים, בפרצופים אטומים: שר החוץ דאז, עמרו מוסא, הבהיר: זה בכלל לא עניין שלנו, זה עסק לבתי המשפט. אם יימצא אשם - הוא יישפט.
העיתונאים הישראלים בדקו בכל אמצעי אפשרי מה קרה כאן, בין היתר בניסיון להפעיל לחץ כדי להביא לשיחרור עזאם. לפי כל הבדיקות, לעזאם מעולם לא היה קשר קלוש למוסד, או לשב"כ, או לכל פעילות ריגול אחרת. דיברנו עם בני המשפחה, עם המקורות הביטחוניים בארץ - כולם היו תמימי דעים. מאוחר יותר, במשפטו, רק התברר כמה מגוחכות היו "ההאשמות" נגדו. הן כללו בין היתר טענות לפיהן העביר מידע למוסד באמצעות דיו סתרים, בתחתוני המפעל שלו - ועוד שטויות ממין זה.
שר החוץ דאז, דוד לוי, ישב במסיבות העיתונאים לצד עמיתו המצרי כשפניו נפולות וידע שזה הדבר היחיד שמעניין אותנו. שכל הדיבורים על שיתופי פעולה בתחום ההשקייה והפריית המדבר של מצרים עילית - שווים כקליפת השום, כשאזרח ישראלי יושב בכלא "סתם", כי דרך על כמה אצבעות לא נכונות במצרים.
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ביקש ממובארק להתערב. זה לא עזר. העיתונאים מהעולם הערבי התחרו ביניהם (לעתים מולנו...) מי מביא סיפורים
מסעירים יותר על ה"גסוס" (מרגל) הישראלי ומעלליו. עיתוני אופוזיציה במצרים עטו על הסיפור כמוצאי שלל רב: הנה כך, הישראלים באים אלינו לוועידה מסחרית כביכול - ולמעשה מרגלים מאחורי גבנו. האווירה הלכה והפכה עכורה. חלק מאנשי העסקים הישראלים, בהם מבכירי המשק, סיפרו לנו שהם מרגישים לא כל כך רצויים.
המצרים המשיכו כל העת לשחק את המשחק. כשהרבו העיתונאים הישראלים לשאול במסיבות העיתונאים של הוועידה על עזאם, זכו לנזיפות: למה אתם שואלים על הסיפור הזה כל הזמן? זו ועידה מסחרית חשובה, תתרכזו בזה. בשיחות הטלפון מקהיר לירושלים, התברר שבישראל לא ממש יודעים איך לאכול את הסיפור הזה ואיך להתקדם. כמה גורמים מדיניים העבירו לנו מסר: הסיפור הזה מטופל באמצעים "מאחורי הקלעים", אוטוטו ישחררו אותו. אוטוטו.
העיתונאים הישראלים, ואני ביניהם, עזבנו לבסוף את קהיר בתום הוועידה, מבלי שהצלחנו להביא לשיחרורו של עזאם. לימים, המצרים מצאו דרך להאשים אותנו בזה. "אם לא הייתם מציקים כל כך עם העזאם הזה", הם אמרו, "אולי אפשר היה לארגן משהו".
