שעות ספורות לפני שנציץ בסיפור על שמונה שנים וחודש בכלא המצרי – בלעדית באולפן של עמנואל רוזן – כבר נדמה שכל השטויות שאפשר לומר עליו ועל מכירתו לתקשורת כבר נאמרו. ובכן, למה לעסוק בזה שוב? כי אני מבקשת לרדת מהעץ הגבוה שעליו טיפסו כמה מעמיתיי בעיתונות, ולקבוע באופן חד-משמעי כי לא הייתה ואין כאן כל בעיה אתית שמחייבת איזשהו דיון מוסרי של פרנסי הערוצים למיניהם.
הניסיון להציג תחרות כלכלית אינטרסנטית לחלוטין כסוג של מאבק ערכי הוא בזוי בעיני לא פחות מהתעלמות ממאבק כזה כשהוא באמת קיים: כאן, גם אם לכל אחד מהצדדים המעורבים בפרשה יש אינטרס חד-צדדי ומובהק, כולם כשרים לחלוטין בשוק תקשורת אגרסיבי ופתוח. אמנה אותם כסדרם, ותחליטו בעצמכם אם "כשר" הוא "כשר אבל מסריח", ואם כן – מנין בדיוק הגיע הניחוח הלא נעים לנחיריכם.
| של מי הסיפור שלו? |
|
| עזאם - בלעדי אצל רוזן / רועי הולר |
|
לאחר שזכייניות ערוץ 2 דחו את דרישתו של עזאם לשלם לו 60 אלף דולר עבור ראיון בלעדי, "קנתה" אותו חברת ההפקות של "זה הזמן" |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
אין בספר החוקים הישראלי או בכל קוד אתי של מפעילי ערוצים כל הגבלה על זכותו למכור את הסיפור הזה, או על חירותו להרוויח סכום כזה או אחר באמצעות שימוש נבון באמצעי התקשורת. תפתחו את העיתון שלכם, את תוכנית הראיונות החביבה עליכם, את הרדיו. יום יום מתייצבים שם אנשים שמוכרים את מרכולתם ועושים לביתם באמצעות המדיה. למשל, אמנים המבקשים לקדם דיסק או ספר, תערוכה או הצגה; יום יום הם משתמשים במדיה לתווך בינם לבין ממון שיגיע אליהם בעזרתם של קוראים, צופים ומאזינים שייחשפו לסיפורם. מה לעשות שככה זה עובד, ועזאם עזאם רק ביטל את פער התיווך?
עמנואל רוזן: אין ספק, האיש קבור בנישה קטנה למידותיו. פעם, בימי הזוהר שלו, יכול היה להיכנס בכל יום נתון לאולפן מתפוצץ מרייטינג ולהשמיע שם ספקולציות פסימיות לרוב על מהלכים פוליטיים עתידיים שיקרו או לא יקרו. מיום שעבר לערוץ 10 נהיה עיתונאי טוב יותר, אבל מי רואה אותו? עכשיו ביצע ספקולציה ענקית, במונחי תקציבה של תוכנית כמו שלו בערוץ כמו שלו. הברנז'ה עוצרת את נשימתה כדי לבדוק אם התרגיל אכן יעבוד. מחר נדע, לפי נתוני הרייטינג. מה עשה רוזן ומה עשו שלוחיו, אותה חברת הפקה שקנתה את סיפורו של עזאם? את מה שעושים כולם כשאין ברירה. בארה"ב, באנגליה, בגרמניה, בצרפת, באיטליה - ולמיטב ידיעתי גם בעיתונים הגדולים בישראל. כולם כבר קנו סיפור כמה פעמים בחייהם. אף אחד לא נהנה לקנות סיפור. מדוע? שלא יספרו לכם מעשיות – לא בגלל בעיה אתית כזאת או אחרת, לא בגלל החשש לעצמאותה של העיתונות, אלא בגלל שזה יקר ומעלה את הוצאות ההפקה. וכן, כאן לפחות לא העלימו את דבר הקנייה מעיני הציבור, לא טייחו ולא התנצלו, ועל כך מגיע להם איזשהו אות על יושרה ציבורית.
מוטי שקלאר: המנכ"ל המתלהם והמזדעם של מועצת הרשות השנייה נזעק להגן על ערכי המוסר של
השידור בישראל, ומרוב להיטות שכח כי הערוץ השני כבר שילם תמורת סיפורים, ויותר מפעם אחת. בין היתר לסוחר סמים מתועב ולגנבת בת בליעל שהרסה את סיכוייהם של קשישים רבים לפרוש לפנסיה ברווחה כלכלית יחסית. ולצלם אחד, שפשוט עמד שם וכיוון מצלמה לעבר מה שיותר מאוחר התברר כרצח ראש ממשלה. אלה רק המקרים שאנו יודעים עליהם. היו עוד? לא היו? ביום שאחרי הזעקה הנכלולית של מר שקלאר, יעמוד נא בפני הציבור ויספר לו את האמת, לבל ייתפס כצבוע מוחלט. ויתנצל, במחילה, על שהכפיש את ערוץ 10 לשווא, בשמה של איזושהי מוסרניות עילית מדומה, כשמה שדיבר מגרונו הוא החשש לשורה התחתונה, לייקור עלויות הפקה, להעלאת רף התשלום המבוקש עבור סיפור לוהט ובלעדי - וכך לצמצום רווחי העתק של בעלי ההון שבאמת מרוויחים בסופה של כל תוכנית טלוויזיה. ועד אז, שיתבייש קצת.
עד כאן, השחקנים בפרשונת הקטנה והמנופחת הזאת. אבל, תאמרו, יש כאן גם ערכים שעומדים לדיון, כמו חופש העיתונות מחד וזכות הציבור לדעת מאידך. ובכן, במדינות שבהן קונים כלי התקשורת סיפורים מסמרי-שיער ומרתקים דרך קבע, לא נצפתה בעיה חמורה של חירות התקשורת או נכונותה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה. באנגליה, לצדן של פרשות בקהאם וחדשות מחדרי המיטות של בית המלוכה, מקיימים כל העת דיון נוקב על הנעשה בעיראק ועל מוסריותם של כוחות הממלכה המאוחדת. בארה"ב, שבה ישלמו הערוצים הגדולים בחפץ לב סכומים נאים לרוצחים סדרתיים תמורת סיפורם, מתקיימת עיתונות חופשית ועצמאית שאפשר רק לקנא בה, במקום שבו כל ביקורת על צה"ל נתפסת כסוג של בגידה. הבעיות הגדולות באמת בתקשורת של העולם המערבי נובעות מיכולתם של בעלי הון להשפיע על התכנים שקהליהם צורכים, ואת אלה, בשיטה הקפיטליסטית, באמת אי אפשר לפתור.
וזכות הציבור לדעת, מר שקלאר ורבותי המוסרניים למיניהם, כלל לא שייכת לעניין שלנו. הזכות האמורפית אך החשובה הזאת מתקיימת רק במישור היחסים בין האזרח לבין הרשויות הפועלות מכוחו, ובין האזרח לבין נבחרי הציבור. לא בין האזרח לבין עזאם עזאם. מכוחה של זכות הציבור לדעת, צריכה העיתונות לעמוד על המשמר ולפשפש במוסריותם ובמעשיהם של נבחרי ציבור.
יש לנו זכות לדעת מדוע משרדי ממשלה מפשלים, אם חברי כנסת אכן פועלים כשורה או שהם נוכלים, אם החלטות ממשלה מתקבלות מתוך דאגה לטובת הציבור או מתוך שיקולים זרים. כאן זה מתחיל, כאן זה נגמר. "זכות הציבור לדעת" אינה כוללת הצצה לחייו הפרטיים של אדם פרטי, גם אם ממשלת ישראל עשתה רבות למען שחרורו. זכותנו לדעת מה עשתה (בתנאים מסוימים של הגבלות צנזורה וחשאיות דיפלומטית) עבור האזרח. חובתה לספר לנו, וכל היתר הוא סיפורו הפרטי של עזאם עזאם.
תצפו בו? מחר נדע אם ההימור של עמנואל רוזן השתלם, אם אנחנו באמת מציצנים כפייתיים כמו שהוא מאמין. עדיין נראה לכם לא נכון ולא אתי? איש אינו מונע מכם, או ממר שקלאר, את מימוש זכותכם האזרחית להצביע בשלט.
