הסינים באים: על הסיבות לכשלון IBM בענף ה-PC

IBM החליטה לצאת מענף המחשבים האישיים משום שהיא לא רואה יותר סיכוי להפיק ממנו רווח כלשהו. נתח השוק שלה קטן ממילא, מקום שלישי רחוק אחרי Dell ו-HP, ובכלל אין לה סבלנות יותר לעסקי יצור - גם כאשר כמעט הכל נעשה על-ידי קבלני חוץ.

לפני שלוש שנים היא קיבלה החלטה דומה, לצאת מייצור דיסקים קשיחים, תחום תעשייתי אותו היא ייסדה ובו היא קבעה את רוב הסטנדרטים והמציאה את רוב הטכנולוגיות. גם אז הסיפור היה דומה. נתח שוק מתכווץ באשמת עלויות יצור גבוהות, תקורה גבוהה וחוסר חשק להתחרות מול יצרנים שמסתפקים בשולי רווח אפסיים.

IBM מכרה את קווי היצור של המחשבים השולחניים כבר לפני שנתיים לחברת OEM, שהתחייבה להיות קבלנית-חוץ עבור הזמנות של IBM על בסיס On Demand. עכשיו היא רוצה להגיע למצב דומה גם במחשבים ניידים, מחשבים משרדיים ותחנות עבודה. רק בתחום השרתים היא תמשיך לפתח ולמכור את המותגים שלה - וגם כאן חלק גדול מהעבודה תעשה בפועל על-ידי קבלני חוץ. לרגל הורדת המסך הזאת ברצוני לסקור בקצרה את תולדות ה-PC ב-22 שנותיו ולראות אם אפשר ללמוד מזה משהו.

התחלת הדרך

פרויקט ה-PC קם כמיזם מחתרתי למחצה ב-IBM, לאחר שמנכ"ל החברה הבין כי הוא לא יקבל תשובה לאתגר המחשב האישי מהחטיבות המסורתיות של IBM. בניגוד לכל המסורת היבמית, צוות הפיתוח "הוציא" החוצה כמה שיותר אלמנטים בתכנון, "פתח" את הארכיטקטורה של המחשב, השתמש אך ורק ברכיבים סטנדרטיים "מעל המדף" (למעט ה-BIOS) ואפילו הזמין את פיתוח מערכת ההפעלה מג'ינג'י אחד, בשם ביל גייטס, שעוד לא למד להתגלח.

ההצלחה יצרה מהפכה במחשוב. תוך שנים ספורות ה-PC היה למקור ההכנסה הגדול ביותר של IBM, משום שהיא ידעה אז לייצר יותר בזול, לספק יותר מהר, להרוויח יותר מכל מכירה ולחדור יותר עמוק למשרדים בעולם העסקים. אבל משמעות הארכיטקטורה הפתוחה הייתה כי אף פעם אי אפשר לנוח על זרי הדפנה וכדי להדוף את מתקפות "התואמים". IBM נזקקה לרוץ מהר יותר מהם. ולרוץ מהר זה לא אתגר מתאים לחברה כבדה, מכובדת ומסורתית, שהתרגלה להתנהג בשוק כאילו אין לה מתחרות.

התאומים מכריעים את IBM

בסוף שנות ה-80' הסרבול של IBM התגלה בבירור, כאשר החברה לא הצליחה להשתחרר מרדיפת התואמים הבזויים, כמו באפאלו זקן שלא מצליח להשתחרר מלהקת זאבים רעבים וחצופים.

בתחילת שנות ה-90' כבר היה ברור ש-IBM לא קובעת את הסטנדרטים בעולם ה-PC. מיקרוסופט, אינטל, וקבוצות יצרנים שהגדירו את התקנים של ISA, EISA, USB, IDE, EIDE ו-VGA לקחו את ההולכה ממנה. הניסיונות האחרונים שלה, מעבדי PowerPC, מערכת OS/2 ואפיק MCA, נשארו מוצרי גומחה.

IBM משנה כיוון

IBM החליפה קברניט וכיוון הפלגה. לו גרסטנר, שהגיע מבחוץ, החליט על מהפך אידיאולוגי. לא עוד חברה שמוכרת "ברזלים" ונאבקת ביצרנים זולים יותר, אלא חברת שירותים שמספקת גם חומרה - אם זה כדאי. ומשנה לשנה זה נעשה פחות ופחות כדאי.

בשלב ראשון, ייצור PC "סטנדרטיים", כאלה שמבוססים על חומרה דומה לכל התואמים, הפך לא כדאי. אחר כך גם מחשבי PC/2 עם ארכיטקטורה יבמית ייחודית הפכו לא כדאיים ובשלב מאוחר יותר נעלמו תחנות העבודה. עכשיו, כך מתברר, לא כדאי ל-IBM אפילו לייצר את המותג החזק ביותר במחשבים הניידים, ThinkPad.

IBM שקלה זה זמן רב את האפשרות למכור את מפעלי השבבים שלה, שכיום מפסידים למרות הטכנולוגיה המתקדמת שלהם. לכולם ברור, שבידיים אחרות המפעלים האלה יהיו רווחיים, ורק הבושה עדיין עוצרת את מנהלי IBM מלהכריז על כך שהם פתוחים להצעות.

איך זה קרה?

כל זה קורה בחברה שרק לפני 20 שנה נחשבה ליצרנית היעילה ביותר בעולם המחשבים. איך היא איבדה את כושר התחרות שלה? נכון שבכל תעשיית ה-PC שולי הרווח הצטמצמו מאוד, אבל יצרנים יעילים כמו Dell הוכיחו כי זו אינה סיבה שלא להרוויח יפה ולגדול בלי עין הרע.

נוטים להאשים בכך את לו גרסטנר, שכאמור עיצב את אופייה של IBM החדשה כחברת שירותים. אבל גרסטנר הגיע ל-IBM מתעשיית המזון, שם שולי הרווח עוד יותר צרים, והוא בחר בדרך החדשה רק אחרי שהוא לא הצליח להחזיר את IBM למסלול יצור החומרה. האם התהליך של "וירטואליזציה" הוא בלתי נמנע בהיי-טק? ומה זה אומר לגבי ההיי-טק הישראלי?

התחלה של תהליך הפוך

אין לי תשובות לשאלות האלה, אבל אני רושם לפני את ההתחלה של תהליך הפוך. אחרי שנים בהן מרכז הכובד נע מחברות האלקטרוניקה הצרכנית לכיוון יצרני המחשבים, בשנתיים האחרונות התנועה היא בכיוון ההפוך. יותר יצרנים יוצאים מענף המחשבים ואלה שנשארים מתאמצים, כמו HP, למזג את קו המוצרים שלהם עם העולם הבידורי. קוראים לזה Convergence - וזו ההזמנה המפורשת ביותר לסינים להיכנס לשוק ולחסל את אחרוני היצרנים מהצד השני של האוקיינוס השקט.