| |
הרשע מידבק
"הפשע מזריע את עצמו מתרבה, משחית את מצפונם של אחרים", כפי שכתב פרימו לוי שהיה שם
ראש אכ"א אליעזר שטרן, קצין פטפטן שכבר רואה עצמו, נגיד, כשר החינוך מטעם המפד"ל ב-2007, אמר השבוע כי
"חייב כל קצין לראות עצמו כאילו הוא עצמו יצא מאושוויץ". יש לאלוף עברית עילגת שסמוכה תמיד לאיזה פתגם, ובדבריו התכוון להתמודדות עם גל החריגים שנחשף בצבא.
אבל פרימו לוי כבר ענה לשטרן, מבלי להכירו, כשכתב לפני שנים רבות באחרית דבר לספר קורע הלב "ליל הז'ירונדינים", שיצא עתה בעברית, כי "האמונה שמשטר שטני כדוגמת המשטר הנאצי מקדש את קורבנותיו היא תמימה ומגוחכת... ההפך הוא הנכון: משטר כזה הופך אותם לשפלים, מטמא אותם ועושה אותם לדומים לו ביותר". כך, במילים הטהורות מכל אשליה, כתב גם לוי כי "הרשע מידבק, הלא-אנושי גוזל מהאחרים כל רגש אנושי". לא סדנה מטהרת תיאר, מבלי להכיר את ישראל 2004, אלא בית-ספר לקלגסים. סתם קלגסים.
לפני כשבוע חציתי את רצועת עזה. אז דיברו עדיין על רצח הילדה איימן אל-האמס, על צילומי הזוועה, על החריגים שמצטברים ומעידים מה קורה לצבא, כל צבא, בתוך כיבוש ממושך. העשבים השוטים מתרבים לכדי יער. אפילו הרמטכ"ל האטום-לכל נהיה פתאום מודאג וגם שרון קלט כי תם זמננו בשטח. אך בתל א-סולטן ברפיח, עם תחקירן "בצלם" זכי קוהל, נדמה היה כי רק הארגון הקטן והאמיץ הזה לבדו ממשיך למנות בדייקנות את המתים ואת החריגים. רק הוא מתריע ומעורר את הרדומים.
לא עברו ימים ספורים מגל הגילויים העכור וכבר זינקה בורסת תל-אביב ל"שיא של כל הזמנים". הבורסה היא הפיפל מיטר של התקווה המקומית.
בבת אחת השתנה לכאורה הכל. שחר חדש הפציע בבוקר יום א' על המזרח התיכון. עזאם עזאם רקד עטוף בדגל ישראל, מובארק דיבר על כמיהת השלום של שרון. אבו-מאזן נראה המאוזן מכל הפלסטינים שהכרנו. איש בחליפה אפורה שמעולם לא נגע באקדח, שידיו נקיות מדם. חגיגה.
כך, בבת אחת, מתהפך פה הכל. עובר מאבל למסיבה, כאילו מלאה סאת הרשע שהנפש הישראלית יכולה לשאת והגיע הרגע הזה שצץ זוהר אחת לכמה שנים, כמקסם שווא, של האופוריה שאחרי הדפרסיה. ברגעים האלה נדמה לנו שהארץ נעטפת כמו עזאם בדגל.
וצצה התקווה, שקשורה תמיד לא לפרוייקט פתיחת נמל תעופה או לחילופי ממשלות, אלא רק לשלום. לתחושה כי הסדר מתקרב וכי הדברים המקרטעים שנים כה רבות קרבים לסיומם. אלא מה, כמו שכתב השבוע דורון רוזנבלום בהקשר אחר, וציטט שיר נפלא של פול סיימון: "ככל שאתה קרוב יותר למטרתך/ כך הכל הולך ומחליק וחומק/ נדמה שכבר עלינו על דרך המלך/ בעוד שלמעשה הכל רק מחליק וחומק".
כי הבעיה אצלנו תמיד היא "בשלב היישום", שבו השלום מקבל לבוש מעשי. שבו צריך לוותר על השליטה המוחלטת והדורסנית בחיי השכן או על שטח או על מאחז. אז מתעוררים הפחד הקמאי, ההתנגדות הנפשית, אי הרצון העמוק ואימת שלום, והכל חומק וחוזר אל הכיבוש והאש ומטיל אותנו שוב אל חלקת העשבים השוטים, שבה עומדים כדחלילים אסא כשר ובוגי יעלון וראש אכ"א ששולח את החריגים אל סדנת אושוויץ, מבלי להבין כי "הפשע מזריע את עצמו, מתרבה, משחית את מצפונם של אחרים", כפי שכתב פרימו לוי שהיה שם. ואין שום פקודה מוסרית או מערך הסברה נכון שיצילו אותנו, אלא פשוט לצאת משם. מתנחלים וחיילים וקצינים. לחדול לקלגֵס.
|
