תקלה מקומית בלבד
ההלקאה עד כדי שנאה עצמית היהודית הופכת כל הישג לכישלון, וכל תקלה מקומית לסוף העולם
אירועי החנוכה שהתרחשו לפני למעלה מאלפיים שנה צרובים בתודעה הקולקטיבית היהודית כניצחונם של החלשים את החזקים - החשמונאים את היוונים - וניצחון המאמינים היהודים את המתבוללים המתייוונים. תודעה זאת באה לידי ביטוי בכל מאפייני התרבות הלאומית היהודית. בשירים ובמסורות, בטקסים, בטקסטים ובמסורת הלאומית העוברת מדור לדור. התודעה הלאומית מצלמת אירוע או תקופה קצרה בחיי העם והופכת אותו לאירוע מכונן, ההופך לנרטיב של העם. תהליך זה מתעלם במכוון מאירועים ותהליכים רבים העומדים בסתירה לאירוע המכונן, וחג חנוכה הוו דוגמה מובהקת לכך.
על אף ההצלחה יוצאת הדופן של המהפכה החשמונאית בשחרור הארץ מעול הכיבוש והתרבות היוונית, הצלחה זאת לא שרדה לאורך זמן. רק שישים שנה לאחר פרוץ המרד במודיעין ובירושלים, הופך יוחנן הורקנוס (נכדו של מתתיהו) בערוב ימיו לצדוקי, דהיינו לסוג של מתייוון. אלכסנדר ינאי, בנו של יוחנן הורקנוס, מרחיק לכת הרבה יותר מאביו ופותח במלחמה גלויה בכל הדבקים בתורת ישראל, ששיאה ברצח שיטתי של חכמי התורה שהיו בדורו בארץ.
ברור שבראייה אובייקטיבית ורחבה מרד החשמונאים נכשל כשלון חרוץ, ולמרות זאת התודעה הקולקטיבית היהודית זוכרת את ניסי דורו של יהודה המכבי ומתעלמת מפשיטת הרגל המוסרית האמונית והערכית של הדורות שאחריו יוחנן הורקנוס ובנו אלכסנדר ינאי.
למרבה הצער, בשלושים השנים האחרונות נוצר תהליך תודעתי הפוך. מתרחש תהליך של צריבת תחושת כשלון רציף ושיטתי בתודעה הקולקטיבית הישראלית והיהודית. מאז מלחמת יום כיפור, עיקר הדגש בתרבות, באמנות, בתקשורת ואף בחינוך הוא הכישלון המתמשך של החברה בישראל. הדברים אמורים בראש ובראשונה ביחס למלחמת יום כיפור עצמה. המלחמה אמנם החלה בכישלון חמור, אולם הסתיימה בניצחון מזהיר, המתעצם שבעתיים דווקא על רקע הנחיתות הגדולה של תחילת המלחמה. למרות זאת, עיקר ההתייחסות הציבורית למלחמה הזאת הוא ככישלון, בהרוגים, במריבות הגנרלים ובכל שאר הנושאים הנטחנים עד דק מאז ועד היום. די להביט על שכנתנו מצרים שנחלה הפסד צורב במלחמה ועדיין חוגגת כל שנה את "ניצחון" אוקטובר, בעוד שאנו המנצחים בכלל שכחנו את ניצחוננו.
כך הם גם פני הדברים ביחס לאיכות השלטון ולאיכות המשטר הדמוקרטי בישראל. הדמוקרטיה הישראלית עברה ועוברת בהצלחה יחסית אתגרים קשים מאד, שניתן לומר כי מעטות החברות הדמוקרטיות שהתמודדו עם בעיות בסדר גודל שכזה. למרות זאת התחושה המשודרת כל העת היא שאנו מצויים כל העת על סף קריסה והמצב הנוכחי הוא הגרוע ביותר עלי אדמות, על אף השיפור המשמעותי שחל בכל הנושאים הללו. כוחו של בית המשפט העליון הלך והתחזק עם השנים (אולי אפילו התחזק מדי). הפנקס האדום המפורסם שהיה תנאי לכל פעילות עיסקית ותעסוקתית במדינה בעבר, נעלם והוחלף בתחרות חופשית יחסית. אפילו מצעד הפוליטיקאים בחדרי החקירות של המשטרה הינו דווקא עדות לשיפור בטוהר המידות הציבורי, לעומת ההשלמה וההשתקה שהייתה בעבר. כמו למשל בעניין הגן הארכיאולוגי הגנוב של משה דיין שהיה ידוע לכל ולא נחקר, וכן שאר החסינויות המוכרות של פוליטיקאים בעבר.
כך הם פני הדברים גם ביחס למוסר הלחימה שלנו, שרק הלך והשתפר עם השנים, ולמרות זאת נמשך ניסיון רציף ושיטתי להשחיר את פני צה"ל ולוחמיו, כפי שאנו עדים בשבועות ובחודשים האחרונים. המלחמה האחרונה המתמשכת זאת השנה החמישית היא הראשונה שמעורבים בה בעיקר אזרחים - הן בצד שלנו והן בצד האויב. שדה הקרב הוא רחובות תל-אביב ושכם, ואמצעי הלחימה הוא המתאבד מול הסיכול הממוקד. בשטח מתרחשים עשרות ומאות אלפי אירועים כל העת בתוך סביבה אזרחית, ולמרות זאת כמות הנפגעים הפלסטינים שאינם לוחמים היא קטנה מאוד.
ברור כי ההישג הזה הוא שראוי להדגשה ולהוקרה, ולא האירועים החריגים והלא מייצגים השוטפים את התקשורת לאחרונה. עם זאת, נראית מגמה לצרוב בתודעה הקולקטיבית את תחושת הכישלון הצבאי והמוסרי, ולכן מתבצעת הָעָצָמָה לממדים מפלצתיים של כל אירוע בלתי תקין ולעיתים חמור.
ביסוד כל התהליכים הללו עומדת ההלקאה עד כדי שנאה עצמית היהודית המוכרת, ההופכת כל הישג לכישלון, וכל תקלה או נפילה מקומית לסוף העולם ולשבירה טוטלית. ימים יגידו מה ייצרב בתודעה הישראלית הקולקטיבית בעוד כמה עשרות שנים, אבל חשוב לחזור לפרופורציות בנוגע ליחס שבין ניצחון לתבוסה, דמוקרטיה לרודנות, מוסר לרשע.
מדינת ישראל, אזרחיה וחייליה היו והינם אי נדיר של הצלחות מרשימות, המאפילות עשרות מונים על הכישלונות ועל הזדונות הנחשפים לעיתים לעין כל.
מומלצים
