אולי בכל זאת נמשיך?
פרק הסיום של "אהבה זה כואב" הותיר טעם להמשך. "קצרים" היא חטיף מערכוני חביב אבל לא מאוד משביע
כמה נגמר? תיקו אחת-אחת. אורן גילה שלאהוב ברנז'אית תל-אביבית זה לקבל מאחור את כל השי אביבי, ודנה גילתה שלאהוב מוסכניק מגורז זה להגיד "דיוויד לינץ'" לפרקט. הברנז'ה, למקרה שלא ידעתם, מתחתנת ומתרבה בתוך העדה. הניסיון לייבא לתוכה גיורון מארץ המוסכים שאינו עונה להגדרות חוק מיהו-ברנז'אי מוכרח להסתיים בדנה אחת מבולבלת, פוסעת ברחובות תל-אביבית וזועקת לנייד "אני אוהבת את השוביניזם הדבילי שלך". רוץ, אורן, רוץ, מתחשק לך לצרוח באוזנו. ברח כל עוד תוכל.
זה היה פרק סיום רועם ודרמטי שעשה שימוש יעיל בשירותיו הקומיים המעולים של שי אביבי ונתן המשך מתבקש לפרק השיא של השבוע הקודם. קונפליקט המופלטה-איקאה הבסיסי הגיע לקצה, שם התברר אורן כשוביניסט כמעט צפוי מדי, המאמין שמה שמותר לגברים אסור לגברות. זה נראה מעט מיושן על צעיר ישראלי מודל 2004, לא משנה מאיזה מוסך, אבל הדיאלוג השנון של מודן הציל את העסק בחינניות ונתן לו כנפיים.
שני פרקי הסיום המענגים רק חידדו את ההכרה שעונתה הבודדה של "אהבה" נבנתה והופקה לאורך זמן ארוך מדי באופן שלא היטיב איתה. נלך על מטאפורה ברוח החג: "אהבה" היתה כמו שירת "מעוז צור" משפחתית ממוצעת; כולם התחילו ביחד, בעוצמה, בכיף וברגש. באמצע זה קצת התפזר, חלק מהמשתתפים התבלבלו עם "מצד המנבח" והלכו לשטוף כלים במטבח; אז אגמור בשיר מזמור, ושורת הסיום המוחצת שוב נשמעה בקול תרועה גדול.
"אהבה" נפתחה בבלוק של שלושה פרקים מגובשים שיכולים היו לשמש, יחדיו, סרט קולנוע קטן, והסתיימה בשני פרקים מלאי אקשן. במרכז השתרעה בטן רכה. לאן נעלמו דמויות המשנה המסקרנות שבקושי הספקנו להכיר? לאן נעלמו הקריירות של דנה ואורן? עונתה הבודדה של "אהבה" פיזרה קוביות צבעוניות על המרבד, אבל יצרה מהן מבנה התחלתי בלבד. כתיבה חדה, בימוי נהדר ומשחק מדויק חיפו על הבעיה המבנית – אבל לפתע, אחרי הפרק האחרון, נראית עונה שניה כמו מענה יצירתי מתבקש ממש.
נעים מאוד: "קצרים", ערוץ 2, 21:50
הו, השפה האוניברסלית של ההומור. כמה נעים. כמה בלתי מזיק. כמה משעשע. כמה... טוב, בואו ניפטר מזה ונגיד את המילה האיומה ההיא: חביב. זה חביב. "קצרים" היא תוכנית חביבה מאוד. אני מחבב אותה.
זה בידור קל, נגיש לכולם ללא הבדלי דת, גזע ולאום. אפשר למכור מחר את "קצרים" לקנדה ודרום אפריקה, וזה יעבוד שם באופן זהה. אפשר להקרין אותה בנמלי תעופה. "קצרים", ברובה המכריע, דוברת השפה ההומוריסטית הבסיסית: פאנצ'ים, היפוכי קונבנציות, יציאה מקונטקסט, משחקי מילים, מעט סלפסטיק. שום דבר מתוחכם מדי.
מה הופך את "קצרים" למקומית וראויה? בעיקר צוות השחקנים. קרן מור היא תענוג עצום, לא משנה מה תעשה. נדמה שכל דמות שמור תיגע בה תמריא מיד לחלל. הבדיחה החוזרת של מור, "אני שומעת מה שאתה אומר וזה נשמע לי כמו..." היא אופציה ודאית לקאלט. גם כל השאר משחקים היטב, מאזנים בין הקומי לפיסות התפקיד הזערוריות שכל סקץ' כזה דורש. מעבר לזה, תרשו לי שלא להצטרף אליכם לנפילה הקולקטיבית בריצפה, שכן ישבתי מול "קצרים" באותו חיוך אלסטי ומעט קפוא שקומדיה רומנטית הוליוודית מחלצת ממך. גיחוך פה, ציחקוק שם, כמה הפתעות נחמדות, אבל "קצרים" היא לא יותר משקיק בוטנים במחלקת נוסעים; נחמד לחסל ולעכל אותו בזריזות, אבל אין טעם להשוות לארוחה מלאה דוגמת "החמישיה" או "ארץ נהדרת". פשוט ללעוס ולשכוח.
צריך להגיד:
שטלעד עשו סוף סוף בנאדם מיום שני: עם רצף של "עובדה", "קצרים", "דייט לסטרייט" ו"הבית הלבן" – ועם תום חג המודן בערוץ 10 – אפשר להתביית ב-2 בנחת.
