בבריטניה היא נחשבת כבר שנים ארוכות לאחת הזמרות האהובות ביותר. אלבומיה נמכרים מצוין, היא זוכה בפרסים ותארים לרוב, וסיבובי ההופעות, הנדירים יחסית שלה, ממלאים את האולמות. אבל מחוץ לאי הבריטי אליסון מויה מוכרת הרבה פחות וזכורה בעיקר בזכות להיט אחד ענק מתחילת האייטיז, "דונט גו", של הצמד "יאזו" בו היתה חברה יחד עם מכשף הסינטיסייזרים וינס קלארק ("דפש מוד", "אירייז'ר"). פה ושם אפשר לשמוע ברדיו שירים שלה, ובעיקר את הגרסה המדהימה ל-That Old Devil Called Love של בילי הולידיי, אבל מויה ראויה להכרה רחבה הרבה יותר.
| זמרת נפלאה (עטיפת האלבום) |
ב-25 שנות הקריירה שלה הספיקה מויה לא מעט. היא החלה כפאנקיסטית צעירה, המשיכה בתפקיד כוכבת פופ ודיוות מועדונים, וסיימה כיוצרת אישית שהתרחקה מאוד מעולם הפופ והרוק המסחריים, כשהיא מתקרבת לעולם הג'ז, הבלוז, וקלאסיקות העבר של אמצע המאה שעברה. ב-2001 היא אף כבשה את הבמה בווסט-אנד כשהופיעה בתפקיד מאמה-מורטון ב"שיקגו".
באלבומה החדש והקסום המעבר הזה מגיע לשיאו, כשמויה מבצעת 11 קלאסיקות, ובתוכן The Man I Love של גרשווין, Cry Me A River של ג'ורג' המילטון, The Wraggle Taggle Gipsis-oH העממי, Almost Blue המוכר בביצוע של אלביס קוסטלו ועוד.
מויה היא מבצעת בחסד. יש לה קול עמוק ומיוחד, שמביע קשת שלמה של רגשות. למרות שלמרבית השירים באלבום הזה קיימים ביצועים אין ספור, מויה מצליחה לתת להם פרשנות אישית משלה, וליצור אלבום הומוגני וסוחף. העיבודים של אן דאדלי עדינים מאוד, ומשאירים את הבמה לקולה המפעים של מויה, שמוכיחה, שוב, שהיא אחת הזמרות הגדולות והמופלאות ביותר שידע עולם המוזיקה בעשורים האחרונים.
Voice הוא אלבום הסולו השישי של מויה, והזדמנות מצויינת להתוודע אליה. את ההיכרות מומלץ להמשיך באוסף הסינגלים שלה שיצא ב-95' ומציג תמונה מקיפה למדי של הקריירה שלה עד אז. מי שיתאהב, והסיכויים לכך גבוהים למדי, מוזמן להעמיק בשאר אלבומי הסולו - ובמיוחד ב-Hoodoo מ-91', אחד האלבומים היפים ביותר שאני מכיר.
האתר הרשמי של מויה
