"סֶיי: אני רוצה לזיין"
"בספסל האחרון באוטובוס יושבים שני ישראלים. לא נעים, אבל בא לי לכנות אותם 'בבונים' (ואני מתנצלת מראש: הבבונים בטבע לא אשמים). רעש היא מילת המפתח, חוצפה היא המוטו, וולגריות היא דרך החיים". נינה שלומפברג, תרמילאית תמימה, התביישה כל הדרך לצ'אנג מאי והבינה למה לא רצו לקבל אותה בגסט האוס המקומי
לילה. האוטובוס עושה דרכו, 12 שעות צפונה, אל העיר צ'אנג מאי. כל מי שטייל בתאילנד עבר בה - בירת הטיולים והטרקים, העיר הצפונית היפה. אבל את כל היופי שמסביב מעכירה קבוצה גדולה של מטיילים.
את הכרטיס רכשנו ב"קשר הישראלי" - אימפריה ישראלית בממלכת תאילנד. קומפלקס ענק הכולל מסעדה, שמירת חפצים, משלוחים לארץ, שיחות טלפון, אינטרנט בעברית, גסט האוס וסוכנות נסיעות באמת יעילה, אמינה ובעברית.
אבל זאת היתה גם הטעות שלי. כמוני קנו עוד עשרות ישראלים, מהזן הרעשני והקולוניאליסטי, כרטיס לצ'אנג מאי.
זוג רגליים עבריות
בקומה התחתונה של האוטובוס כמה ספסלים עם תיירים אירופיים שקטים. מהרהרים לעצמם, קוראים או מאזינים למוזיקה. שקט מופתי.
בספסל האחרון יושבים שני ישראלים. לא נעים, אבל בא לי לכנות אותם "בבונים" (ואני מתנצלת מראש: הבבונים בטבע לא אשמים). רעש היא מילת המפתח, חוצפה היא המוטו, וולגריות היא דרך החיים.
הם שלושה בסך-הכל: השניים מאחור ועוד אחד, שיושב ליד בחורה גרמניה ומציק לה כל הנסיעה. היא בסך הכל קנתה כרטיס לאוטובוס, וקיבלה באותו מחיר גם בחור שמלהג באנגלית ומנסה ללמד אותה לדבר בעברית, למרות שהיא כלל לא ביקשה.
"say ma nishma", הוא אומר לה. "say shnitsel", הוא ממשיך. והיא, מצידה, מבוכה ושקט. רחמיי מתעוררים. הלילה היא תסבול. בלילה הוא מרשה לעצמו ברוב חינניות, להניח עליה את הרגליים בלי לבקש רשות. כשהתעוררה והופתעה
לגלות שמונחות עליה זוג רגליים עבריות ביקשה שיסיר אותן. לזכותו ייאמר, שהוא לא התווכח איתה, אבל אמר לחבריו: "כוס אמק, נפלתי על אנטישמית".
בעצירה הראשונה הוא החליט להעביר לה את שיעור העברית השני שלה, והפעם קצת שפת רחוב. "say ani rotsa lezayen". היא היתה כל כך שקטה, שלא יכולתי לנחש אם השפה השמית קוסמת לה או לא. והוא ממשיך: "say kus emek".
הנסיעה נמשכה. אי-השקט מצד השלושה נמשך. המצלמה שלהם לא הפסיקה לשחרר פלאשים מסנוורים אל חלל האוטובוס הישנוני. בעצירה הבאה נכנסנו כולנו לסופרמרקט שבתחנת דלק, לשתות קפה להתחמם. תקראו לי קטנונית, אבל היחידים ששפכו קפה על דלפק הקופה היו אותה שלישייה ממש.
"לא מקבלים ישראלים"
בוקר. האטובוס עצר בתחנה האחרונה. הגרמניה שסיימה אולפן אינסטנט לעברית, סיפרה לי שהיא מתנדבת בחווה מחוץ לעיר, חווה של ילדים שאובחנו כנשאי איידס. היא המליצה לי ולבן זוגי על מקום לינה נחמד, והחלטנו שבכל מקרה אנחנו נפרדים מהחבורה הרעשנית.
עוד בפתח המכונית שלקחה אותנו לגסט האוס, אמרה התאילנדית "אנחנו לא מקבלים ישראלים", והוסיפה, שנלך למכונית השנייה, "של הישראלים". משהו נצבט לי בלב ודמעה בצבצה מעיני. נעלבתי. בן זוגי הצדיק אותה,
וגם אני - אחרי שניפיתי את יסודות הפטריוטיות של המפעל הציוני הביתי שלי, למרות שזה אולי נשמע נורא - מבינה אותה. לא הייתי רוצה את חבורת החוליגנים-וונדליסטים אצלי בגסט האוס.
לפנייה לכתב/ת 
אוטובוסים בבנגקוק
צילום: אורן אגמון
בפעם הבאה על אופנוע?
צילום: רויטרס
פרסום שימושי
מומלצים
