ההורמונים המפעילים את מרכז הרעב והשובע שלנו

דמיינו מחשב מתוחכם שקולט נתונים, מעבד אותם, ולאחר מכן פולט אותם. זה מרכז הרעב והשובע. מניחים שהוא נמצא בהיפותלמוס שבמוח הקדמי. קליטת

הנתונים מתבצעת באמצעות מה שמכונה "אותות פריפריאליים". כדי להבין מהם, עצמו עיניים ודמיינו את מד הדלק ומד המהירות במכונית. כמו מד הדלק האותות האלה מעבירים מידע על המצב התזונתי הכללי של הגוף, וכמו מד המהירות הם מצביעים על מצב האנרגיה ברגע נתון.

האותות האלה נקלטים, מעובדים ונפלטים באמצעות ההורמונים הבאים:

לפטין / מעביר המידע

מעביר המידע העיקרי על מצב התזונה בגוף. ההורמון מופרש על ידי תאי השומן, ותפקידו להודיע למרכז הרעב והשובע על רמת האנרגיה בגוף כדי שזה יגרום לדיכוי התיאבון כשהרמה גבוהה. רמת ההורמון הכללית מושפעת ממסת השומן בגוף. כשמסת השומן נמוכה מדי, כמו שקורה למשל אצל אנורקטיות, הלפטין מודיע למוח, כדי שזה ייתן לגוף הוראות כמו למנוע הריון כדי שרמת השומן לא תרד עוד יותר.

אינסולין / המאותת כשרעבים או שבעים

מיוצר על ידי הלבלב ואחראי לכניסת הסוכר ממחזור הדם לתאים, כדי שישמש להפקת אנרגיה. הוא גם מאותת למרכז הרעב והשובע על הרגשת רעב או

שובע. לאחר הארוחה, כשהפחמימות שאכלנו מתפרקות במעיים לסוכרים פשוטים ונספגות בדם, עולה רמת הסוכר בדם ובעקבותיה עולה גם רמת האינסולין. בשביל מרכז הרעב והשובע זה האות שיש בגוף די אנרגיה לפעילות. לעומת זאת, כמה שעות לאחר האכילה אין אספקת סוכרים לדם ורמות הסוכר בו נמוכות יחסית. בעקבות זאת יורדת רמת האינסולין ומעבירה למרכז הרעב והשובע מידע המתפרש כצורך דחוף באנרגיה.

גרלין / מאותת כשאוכלים

בזמן האכילה דופנות הקיבה נמתחות. בתגובה למתיחה מפרישה הקיבה את הגרלין, שמאותת למוח שאכלנו די, כדי שיפסיק את תחושת הרעב. בימים אלה מצוי בעיצומו מחקר בינלאומי על פיתוח חדש המבוסס על מנגנון זה.

כולציסטוכינין, פפטיד YY / מדכאי התיאבון

הראשון מופרש על ידי הקיבה והשני מופרש מהמעי הדק ומהמעי הגס במהלך האכילה. שניהם מעבירים למרכז הרעב והשובע במוח מסרים שגורמים לדיכוי הרעב והתיאבון. מחקרים שנערכו בשני ההורמונים הראו, שהזרקתם גרמה לתחושה של שובע ולהפחתת צריכת המזון.

סרוטונין ואדרנלין / המעבדים

אלה הם ההורמונים השותפים בתהליך עיבוד הנתונים. תפקידם להעביר מידע בין תאי עצב במוח, והם אלה שמקבלים את המידע מן האותות הפריפריאליים המגיעים מאזורי הגוף השונים ומעבירים אותם לעיבוד. קיים יחס ישר בין הפרשת הסרוטונין לתחושת השובע. ככל שרמת הסרוטונין עולה בעקבות האכילה, אנו מרגישים שבעים יותר. לעומת זאת, עלייה ברמת האדרנלין המופרש על ידי בלוטת יותרת הכליה במצבי לחץ דווקא משתקת את תחושת הרעב גם אם לא אכלנו קודם.

נוירופפטיד Y / הפלט

אם בסיומו של תהליך עיבוד הנתונים מתברר למוח שבגופנו חסר אוכל, מופרש הורמון בשם נוירופפטיד Y. עלייה ברמתו של הורמון זה גורמת להגברת האכילה, ובחיות היא גורמת גם להתנהגות של חיפוש מזון. ככל הנראה, אין זה התוצר הסופי היחיד. עדיין לא ידוע לנו מה קורה בזמן שובע, למשל, אילו חומרים נוספים מופרשים כשהמוח מגלה שאנו שבעים.