פרידה מגן עדן
החול הלבן והרך, מי הטורקיז הקסומים, המראות המדהימים מתחת לגלים, בקתות הדייגים בין עצי הקוקוס, הסירות המצוירות שניצבות בזווית על החול, הצוקים שקורעים את קו הרקיע הכחול. יגאל צור נפרד מהפנטזיה שטבעה בים
רשימה ארוכה של שמות, זרים ומציתים את הדמיון: סומטרה, מלדיביים, סרילנקה, פוקט ועוד. במשך כמעט שלושים שנות שיטוט הפכו המקומות הקסומים האלה להוויה שניה שלי, לחלום, לפנטזיה שמלווה אותי תמיד.
קשה לתאר את הקסם של המקומות האלו. למשל, השעה השקטה של אחר הצהריים, כשהשפל מתחיל בריילי ביץ', בדרום תאילנד. עובדי
המלונות התאיים יוצאים אל החול הלבן והרך ומשחקים עם התיירים הצעירים בכדור-עף, כשממול הצוקים קורעים את קו הרקיע הכחול.
השמש מתחילה לשקוע, הסירות המצוירות ניצבות בזווית על החול, ילדים משחקים על קו המים, מחפשים – כמו הבן שלי – יצורי מים מופלאים. בקבוק בירה ביד אחת, אננס טרי ביד השנייה, ושלווה באה אל העולם.
עידן הנאיביות
על החוף של קופיפי ישבה פעם משפחה של דייגים, מתקנת רשתות. "אתה הולך לראות את הדארלינג שלך?" שאלו אותי בצחוק רחב. זה היה לפני שקמו בתי המלון והבונגלוס המפוארים, ולפני שליאונרדו דיקפריו הגיע לצלם שם את הסרט "החוף". כדי לאכול ארוחת צהריים הייתי מושך עם הדייגים רשת. זה היה עוד בעידן של הנאיביות.
מקום אחר שנפגע קשות הוא החוף הידוע פאטונג באי פוקט, מרכז של רוב המלונות וחיי הלילה של התיירים. צריך לזכור שבמקומות חוף כאלו נמצאים עשרות מסעדות ובתי קפה ממש על שפת המים. מדי בוקר משתזפים מאות תיירים על כיסאות נוח והים שוקק בפעילות של ספורט-ים.
מאות ספינות טיולים יוצאות לסיורים בין האיים במפרץ המופלא של פנאנג-נא – ואת כולם תפס הצונאמי באמצע השלווה. אירוע כזה
הוא מהיר: הגלים שוטפים במהירות, גובה המים עולה. מהתיאורים של המטיילים על אופנועי-ים תקועים על דקלי קוקוס אפשר אולי להבין את העוצמה.
לאורך החוף חיים הדייגים, ובאינדונזיה יותר מבכל מקום אחר. בכל אי שאתה נוסע בו – ג'אווה, סולאוויס, קאלימנטאן וסומטרה – אתה ראה אלפי קילומטרים של חופים ודייגים. תמיד אותו מראה: קו חוף, סירה אחת או שתיים וקבוצת דייגים.
בשעות הלילה הם יוצאים אל הים, לשעות ארוכות של דייג קשה. בשעות החמות של היום הם יושבים בצל דקלי הקוקוס או הקזוארינות ומתקנים רשתות. אלה השעות
שבהן מפטפטים, משרכים, מתלוצצים. אחר כך פורשים אל הבתים. בתים? חושות קטנות, שניצבות על כלונסאות. כמה מוטות, קליעה של רצועות דקלים וסכך. רוח אחת, גל גדול – והכל נשטף.
ישראלים נהגו לפקוד את אינדונזיה עד תחילת האינתיפאדה. רוב הטיולים הגיעו לסומטרה, לאגם טובה שהוא אגם ענק בלוע וולקני, ואל העיירה סאמוסיר, שהיא גן עדן עלי אדמות לתרמילאים. סמוך אליה נמצאת שמורה ידועה של אורנג-אוטנגים, שבה אפשר לטייל למפגש אינטימי עם קופי-העל המלהיבים.
שרד או לא שרד?
בדרום הודו, מדרום למדראס, סמוך לכפר דייגים לא גדול, במקום שנקרא מהאבאליפוראם, נמצא מקדש החוף – אחד משבעה שנותרו משושלת ימית מפוארת שנקראה פאלווה. מקדש קסום ולידו תבליט הקיר הענק של ארג'ונה. עכשיו אני מוצא את עצמי מודאג. שרד או לא שרד? נשאר או נעלם? כי במקום שבו צריך לדאוג לכל-כך הרבה לוויות ולכל-כך הרבה פליטים, מי ידאג למקדש אחד.
באיים המלדיביים, אחד מאתרי הנופש היפים והמוערכים ביותר בעולם, נחתתי בשדה תעופה מצחיק: אי שכולו רק מסלול. לעיר
הבירה אתה עובר בסירה. לבית המלון, על אי אחר, באה סירה לקחת אותך.
שכרתי סירה מהירה כדי להשיט אותי מאי לאי: כולם אותו דבר, עם המראה הנצחי של הפרוספקט – תיירים שרובצים ליד לגונה טורקיזית ולוגמים מרטיני צונן. ביום יצאתי לשנרקל בעולם התת-מימי המדהים, בלילה יצאתי להוריד חכות עומק מסירה. והחכות העלו אוצר בלום ועשיר של דגים ישר אל האש.
רוב האיים מאוד קטנים, אפשר להקיפם בכמה דקות. עכשיו כשני שלישים מעיר הבירה נמצאים תחת מים וסביר להניח שחלק גדול מהאיים נשטפו כולם בגל הגדול.
גני עדן הולכים ונעלמים, ועד שאנחנו מוצאים כבר אחד פתאום קורה משהו, טרור, אסון טבע. היה או לא היה? ההיית או חלמתי חלום? גן העדן, מתי תחזור?
