בפעם השנייה מזה כחודשיים וחצי, המתינו בני משפחתו של רותם נחשון, בן 24, לטלפון הגואל. בפעם השנייה בתוך כחודשיים וחצי - הוא נקלע לאזור בו התרחש אסון.
בפעם הראשונה זה קרה בפיגועים בסיני, בתחילת אוקטובר. בחודש האחרון נמצא רותם באחד האיים בדרום תאילנד, ומאז רעידת האדמה וגלי הצונמי שגרמו למותם של למעלה מ-20 אלף בני אדם, לא יצר קשר עם המשפחה בקיבוץ אפק, סמוך לקריות. כל זה עד הערב (יום ב'), כשסוף סוף התקשר וסיפר כי היה בקופיפי - וניצל, ישר ל"ברכת הגומל".
עבור משפחת נחשון מדובר ב"שידור חוזר" של החוויה הלא נעימה שעברו כששהה רותם בסיני בעת הפיגועים בטאבה ובראס א-שטן. המשפחה ניסתה אז ליצור איתו קשר אחרי הפיגועים אך לשווא. רק לאחר כמה ימים התברר שהוא היה במקום אחר וכלל לא ידע על האירועים.
אמו של רותם, אמירה, סיפרה היום ל-ynet כי אתמול בבוקר סיפר לה מישהו בעבודה על רעידת האדמה. "מאותו רגע כאילו נכנסנו לבלק-אאוט", אמרה אמירה. "אפילו לא זכרנו באיזה אי בדיוק רותם אמור היה לשהות".
בני המשפחה סיפרו כי פנו לרב נחמיה וילהלם, רב חב"ד בתאילנד, שלחו אליו תמונה של רותם, וביקשו מהרב, המסייע בחיפושים אחר צעירים ישראלים נעדרים, לסייע גם באיתורו.
"הייתי רק רוצה לדעת שהוא בסדר, לשמוע את הקול שלו כדי לדעת שלא קרה לו שום דבר רע. אני לא יודעת איך נוכל להתמודד אם חס וחלילה יתברר שקרה אסון והוא נפגע. אני מאוד מקווה שהוא ייצור איתנו קשר בקרוב, ומבקשת מכל מי שנמצא בקשר עם צעירים באיים בדרום תאילנד לזכור את השם רותם נחשון, ולנסות לברר מה עלה בגורלו", ביקשה האם המודאגת.
הערב, כאמור, נענו תפילותיה של האם - ורותם התקשר סוף סוף הביתה. היא התקשתה להסתיר את התרגשותה: "אני כל כך מאושרת שאני בקושי מסוגלת לדבר. פשוט הרגשה נפלאה של הקלה שקשה לתאר אותה במילים. הדאגה הנוראית התחלפה בהתרגשות עצומה ובהכרת תודה לכל מי שעזר לנו ולמי שסייע ליצור את הקשר הזה".
האם הוסיפה בבדיחות כי הבן אמור לחזור לארץ בחודש פברואר, וכי כבר הכינה שרשרת ברזל כדי לקשור אותו למיטה, על מנת שלא יעזוב שוב.
העובדים הזרים מודאגים
לא רק משפחת נחשון סבלה משעות של דאגה. לני תמרה מוטומארנה, אזרחית סרי לנקה השוהה בישראל, הצליחה רק אחר הצהריים ליצור קשר עם בני משפחתה. לאחר יממה של ניסיונות שוחחה עמם, ושמעה שבני המשפחה הקרובה כולם בסדר, אך בת הדוד נהרגה. "אני כל כך שמחה. מסוק בא וחילץ אותם ולקח אותם לקולומבו - זו עיר במרכז המדינה", סיפרה.
"לא יכולנו לדבר הרבה ותוך כמה דקות הטלפון הנייד התנתק. אבל אני לפחות יודעת שכמעט כולם בסדר - ההורים שלי, האחים שלי. אנחנו גרים שם בכפר דייגים קרוב לים ורוב המשפחה שלי ניצלה, חוץ מבת הדוד שלי. הים לקח אותה".
מוטומארנה עדיין מודאגת: "אני לא יודעת מה לעשות. אומרים שזה לא נגמר, שיהיו עוד גלים גבוהים ורעידות אדמה. אני לא יודעת מה אעשה אם כל זה יימשך.
"אנחנו כאן בירושלים, קבוצה גדולה של עובדים מסרי לנקה. אתמול רבים הגיעו אליי כדי לצפות ב"סקיי ניוז". אחת מהעובדות נסעה אתמול בחזרה לסרי לנקה. היא ראתה בטלוויזיה את כל הכפר שלה נשטף, התקשרה, ואמרו לה שכל המשפחה נהרגה. אתמול היא ארזה מזוודה ונסעה. אם כל זה יימשך ככה גם אני והבת שלי ניסע לשם. אני מעדיפה למות איתם מאשר שלא יישאר לי איש. המים לקחו לנו הכל – אני כאן, עובדת, ושם לא נשאר לנו כלום".
מוטומארנה מביעה תסכול מהיחס הישראלי. "היום הייתי בלי כוחות לעשות כלום. כל היום בוכה ומנסה להתקשר. המעסיקה אצלה אני עובדת כמטפלת לא הייתה מוכנה שלא אגיע לעבודה. ניסיתי להסביר לה אבל לא היה לה אכפת. בכל זאת לא הלכתי. לא אכפת לי מדבר עכשיו - לא כסף ולא עבודה. רק לדעת שכולם בסדר שם".
