החסד שאחרי הגל
העולם יהיה מקום טוב יותר אם יהיו בו יותר שותפים ופחות משתמשים. צריך להקים קרן לנפגעי האסון באסיה
זוהי קריאה להקמתה של קרן לעזרת נפגעי הרעש באסיה. לו ידעתי כיצד מקימים ומנהלים קרנות, הייתי עושה זאת בעצמי. לו חשבתי שדי במחוות הומניטריות בין מדינות, הייתי גאה הבוקר במדינה שלי ומסתפקת בזה. אבל אני מאמינה שחובה עלינו, כאזרחים פרטיים לגמרי, ללא כל קשר לשאלה מי מקרובינו וידידינו נמצא שם כעת – לעשות יותר.
יש בדיוק שתי דרכים לבלות את הזמן המוקצב לכל אחד מאיתנו על-פני כדור הארץ: כמשתמשים או כשותפים. יש בינינו משתמשים לא מעטים. הם לא בהכרח אנשים פחות טובים. ביום פקודה, ידאגו לשכן ואפילו לשכונה כולה, וכשצריך, גם למדינה. אבל כשזה מגיע לזרים, ועוד כאלה שאת שמותיהם אי אפשר להגות בקלות, המשתמש פוטר את עצמו בצקצוק לשון והגיג על מוראה של הטרגדיה, ובכך זה נגמר. ממילא מדינת ישראל מגישה סיוע הומניטרי כשמתרחשים אסונות, ממילא המשתמש הוא חלק מהמדינה – לא די בזה?
אבל יש בינינו גם שותפים לא מעטים לגורלם של בני אדם באשר הם בני אדם. שותפות פירושה לדעת שגם אם עניי עירי קודמים בדרך כלל, יש מצבים בהם חייב אדם בעל מצפון לחוש כי העולם כולו הוא עירי, וכי גם בשיאם של חיים נפלאים וחסרי כל פגע, אפשר עוד לחוש שכל ברואי אנוש כפופים לגורל גחמני אחד. חיים את חייהם כמיטב יכולתם, עד שבא גל גדול אחד.
רעידות אדמה וגלים גדולים אינם מבחינים בין יצורי אנוש על-פי צבעם או שמותיהם, אמונתם או מדינותיהם. רשימה חלקית וראשונית של פצועים בבתי החולים בפוקט מגלה שבני לאומים רבים נזקקים עכשיו לכל חסד אפשרי. ביניהם ישראלים, דנים, אוסטרלים, תאילנדים, טורקים. מה זה חשוב כעת? אותו חסד עצמו יכול לסייע לכל ניצול באשר הוא, ולחזק את התחושה שמדינות אינן יכולות להעניק: תחושה של סולידריות אנושית פשוטה ובסיסית. תחושה שגם דייג באנדמן, קולעת סלים על החוף בסרי לנקה, ילד בסומטרה – כולם ראויים לחסד שיבוא אחרי הגל, ולידיעה כי יש בעולם בני אדם שמאמינים די הצורך לפתוח את הלב ואת הכיס.
מדינות מושיטות זו לזו סיוע הומניטרי משום שיש להן מגוון גדול של אינטרסים שחייבים לטפח במסגרת בקהילייה הבינלאומית. בצד הדאגה הכנה לשלומם של בני אדם באשר הם, מדינות תמיד חושבות על יחסי הציבור שלהן, על חיזוק הקשרים בינן לבין המדינה הנתמכת, על כך ששליטים יזכרו להן את החסד בבוא יום קשה. ועם זאת, הן עושות פלאים. הייתי בטורקיה אחרי הרעש הגדול האחרון, וראיתי את הכפר שהוקם שם כמעט בן לילה על ידי נציגיה הרשמיים של ישראל, והייתי גאה מאוד בהם ובמעשיהם, אבל אני מאמינה שהם ומעשיהם אינם פוטרים אותי מהחובה האישית-האנושית לעשות מעשה, זעיר ופשוט ככל שיהיה.
ובגלל האמונה הזאת אני מחפשת הבוקר את מקימיה של קרן אזרחית לסיוע לנפגעי הרעש. כי העולם לא יוכל להיות מקום טוב יותר אלא אם כן יהיו בו יותר שותפים ופחות משתמשים. שותפים שיודעים היטב מהן המהמורות בדרך לסיוע, שותפים שינהגו בתבונה בתרומות ויבטיחו שאכן יגיעו ליעדן – ובכל זאת, שותפים שיודעים שאי אפשר אחרת.
רעשי אדמה וגלים גדולים עוד יהיו בעולם. אולי אפילו יבואו לכאן. המומחים אומרים שאת רעשי האדמה הבאים יש לחפש במקומות שבהם כבר התרחשו. במאה ה–19 החריבה רעידת אדמה את צפת. במאה ה–20 גבתה קורבנות רבים בירושלים. אם לא נדע להיות שותפים, כיצד נוכל – ביום פקודה אמיתי שיהיה כאן, חלילה – לבקש מהעולם מעט חסד?
מומלצים
