"המבחן הגדול ביותר של ההסכם יהיה מבחן של דם . אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור - זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר, לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו...". יוסי ביילין - על הסכם אוסלו (מעריב 26.11.93)
היה זה הפילוסוף הספרדי- אמריקני ג'ורג' סאנטאיינה שהגדיר את תופעת ה"פנאטיות" כ"הגברת המאמצים לאחר שתכלית מטרתם נשכחה". על-פי אפיון זה, התואר "פנאטיות" הולם להפליא את התנהגותן של ממשלות ישראל - כמעט ללא יוצאות מן הכלל - במשך יותר מעשור.
בתחילת שנות ה-90 התהווה הרעיון שניתן להגיע להסדר ליישוב הסכסוך בחזית הפלסטינית על-פי מתכון של ויתורים מרחיקי לכת - מתכון ממנו נרתעה עד אז ישראל מחשש שהוא טומן בחובו סיכונים גדולים מדי לביטחונה ולביטחון אזרחיה.
מתכון זה, שבא לידי ביטוי בהסכמי אוסלו, היה מושתת על שני יסודות עיקריים: (א) נסיגה ישראלית מכל (או כמעט מכל) שטחי יש"ע; (ב) הקמת שלטון פלסטיני עצמי בשטחים המפונים. כפי שמשתקף מהשורות שהובאו בפתח רשימה זו, המטרה המוצהרת של ההסכמים הללו הייתה להפסיק, או לפחות לצמצם מאוד, את שפיכות הדמים המתמשכת על-ידי השגת הסדר שיניב שלום ויציבות. ניסיון היישום - בין אם בגרסתו המקורית או בגרסאותיו המאוחרות יותר (קמפ-דיוויד 2000, טנט, מיטצ'ל, מפת הדרכים ועוד) לא הביא דבר זולת הרג והרס.
ראשיתו של התהליך הכושל הזה היה בנוסחת "עזה ויריחו" תחילה, אך ביצועה לא בישר שלום, לא שקט ולא יציבות. נהפוך הוא. עם כל נסיגה משטח, באה נסיקה בטרור. למרבה התמיהה, במקום להביא להפסקת הנסיגות, הדבר רק האיץ אותן.
גם על פי אמות המידה שנקבעו על-ידי הבולטים שבקרב יוזמיה ומוביליה, מדיניות זו נכשלה כישלון חרוץ. אין ספק שדבקות בתכלית המקורית של מדיניות אוסלו (השגת ביטחון ויציבות) הייתה מחייבת חזרה ממנה – כפי שעולה מדבריו של סניגורה הנלהב ביותר, יוסי ביילין. אולם אדריכלי אוסלו לא הפגינו את היושר האינטלקטואלי או האומץ המוסרי כדי להודות בטעותם. במקום זאת הם בחרו לדבוק באובססיביות כפייתית במאמציהם ואף להגבירם, ובלהט קנאותם הצליחו לסחוף את מתנגדיהם חסרי האונים, נטולי היכולת ונעדרי העקרונות וחוט השדרה במפלגות הימין.
בממשל שרון נראה שהמאמצים אינם מכוונים עוד לסיום שפיכת הדמים כתכלית מדיניותו, אלא למימוש נסיגת ישראל משטחי יש"ע כערך בפני עצמו. עילת תוכנית ההתנתקות היא הטענה ש"אין עם מי לדבר" על הסדר שיצמצם את האיבה. על-פי ה"היגיון", יש לבצע נסיגה חד-צדדית בתקווה שבעתיד יימצא "עם מי לדבר"... על נסיגות נוספות. (הדעת נותנת שקשה יהיה לחלץ תמורה מהפלסטינים במו"מ עתידי לאחר שההתנתקות תמחיש להם שאין צורך בכך כדי להביא לנסיגת ישראל.) מתברר, אפוא, שלא ערך חיי אדם הוא תכלית המדיניות, אלא הנסיגה עצמה - פעם משום שאין עם מי לדבר ופעם משום שאולי יהיה.
כך נקלעו מדינת ישראל ואזרחיה למצב ביזארי למדי של שלטון נגוע בדיבוק נסיגות. למרות עשור טרגי של כשלון מוכח של מהלך שהחל עם נוסחת "עזה ויריחו תחילה" בתמורה לקבלת משהו (גם אם משהו מפוקפק למדי) מהצד הפלסטיני, נראה שלא נלמד דבר. עכשיו חותר השלטון הישראלי בעיקשות בלתי-מובנת ליישום נוסחת נסיגה עוד יותר רדיקלית: "עזה וצפון השומרון - תמורת כלום". והרי לכם, קוראים יקרים, דוגמה מובהקת להגברת המאמצים (האצת הנסיגה) תוך התעלמות מתכלית מטרתם (הסדר לסיום שפיכת הדמים). הנה לכם התנהגות המשקפת את העיוורון שמאפיין כל סוג של פנאטיות.
