חרדים להתנתקות
שרון הבין שכדי לסגת מהשטחים הוא רשאי לוותר על השותפות עם לפיד, אבל אסור לו לוותר על ברכת הרבנים
הנחת היסוד של המהלך הפוליטי האחרון של ראש הממשלה, אריאל שרון, לאמור שהחוגים החרדיים ייתנו יד למהלך ההתנתקות שלו – אם רק יקבלו בתמורה את סילוקה של שינוי מהממשלה – הוכיחה את עצמה. הרב יוסף שלום אלישיב התיר לסיעת יהדות התורה
להצטרף לקואליציית ההתנתקות החדשה של שרון. מבחינה פוליטית ההיתר של הרב הקשיש מותנה בקבלת עוד טובות הנאה כספיות וחברתיות וחתום במועד תפוגה קצר – שלושה חודשים בלבד. אבל מבחינה מדינית הקביעה של מנהיגי היהדות החרדית ברורה: בעד הנסיגה מעזה ופינוי כל ההתנחלויות ממנה.
המשמעות של צירוף יהדות התורה לקואליציית ההתנתקות היא לכן עמוקה בהרבה ממה שנראה במבט שטחי. היהדות החרדית לא קידשה בעבר את האדמה הכבושה ולא בירכה על מהלכיה של התנועה למען ארץ ישראל השלמה. במינוח הישראלי תויגו החרדים כ"יונים או לפחות כנוטים לעמדות יוניות", אבל בדור האחרון חל שינוי דרמטי בתפיסה זו, ובקרב הדור החרדי הצעיר, המזרחי והאשכנזי כאחד, נתעצמו הדעות הלאומניות.
בהדרגה הפכה שלמות הארץ לאידיאולוגיה מובילה בש"ס ובחצרות החרדיות האשכנזיות. ציבור הבוחרים, הן של ש"ס והן של יהדות התורה, הקצין מאוד. יותר ויותר תלמידי ישיבות נראו בהפגנות למען שלמות הארץ ובלטו במצעדים נגד ויתורים ופשרות. סקרי דעת הקהל העידו על עוצמת ההתנגדות הגבוהה ביותר לנסיגה כלשהי משטחי יש"ע דווקא בקרב הציבור החרדי. היו אף מקרים של התארגנות חרדית טרוריסטית אנטי-ערבית.
עתה בא הרב אלישיב ומתחיל להחזיר את הגלגל לאחור. בנימוק להחלטה להתיר את שיתוף יהדות התורה בממשלת ההתנתקות פתח הרב פתח רחב לתמיכה של היהדות החרדית בתהליך מדיני שתכליתו "שטחים תמורת שלום". מפעל ההתנחלות, ששאב עידוד עצום מהגיבוי הרוחני של החרדים וחב"ד, ספג מהלומה קשה ביותר. בחלוף הבחירות ברשות הפלסטינית ובהיפתח המו"מ בין שרון לאבו-מאזן ימצא גם הרב עובדיה את ההנמקות לביטול פסק ההלכה נגד הנסיגה, שהרי זו לא תהיה עוד "חד-צדדית" אלא "מוסכמת".
בפרק זמן של פחות משנה הצליח אפוא שרון לחולל רעידת אדמה בימין הישראלי. על התומכים – מרצון או בלית ברירה – בפינוי כל ההתנחלויות מעזה נמנים כיום שרים ואישים פוליטים שעצם אזכור המילה "נסיגה" היה מעורר אצלם פרץ של גידופים. שרון גם שיכנע את רוב רובה של דעת הקהל בארץ ש"הכיבוש רע לישראל", כדבריו, ולכן התנתקות מכיבוש טובה לישראל. את העמדה הזו מאמצת כעת המנהיגות הדתית החרדית.
הממשלה שתוצג בפני הכנסת בשבוע הבא רחוקה מלהיות כליל השלמות. הממשלה הקודמת, ממשלת "ליכוד-שינוי-איחוד לאומי", הייתה מלוכדת יותר ועמידה יותר בפני זעזועים. אך היא לא התאימה לביצוע תוכנית ההתנתקות. בחוש הפוליטי השישי שלו הבין אריאל שרון שכדי לסגת מהשטחים הוא רשאי לוותר על השותפות עם טומי לפיד בממשלה, אבל הוא אינו רשאי – אסור לו – לוותר על ברכתם של הרבנים אלישיב ועובדיה.
עם זאת, עתותיו של שרון לא בידיו. בחודשים הקרובים, שיהיו קריטיים לתוכניתו, לחזונו ולעתיד המדינה, הוא חייב להתמקד בנושא אחד ויחיד: ההתנתקות. לשם מימוש ההתנתקות קמה הממשלה הזאת, ובכך, ובכך בלבד, היא תיבחן – לא ביישום "הרפורמה של דברת", "הרפורמה של בכר" ורפורמות אחרות. רובן חשובות, אך הן יכולות לחכות. שרון הוא עכשיו ראש לממשלה המורכבת ממפלגות ששום אהבה לא שוררת ביניהן, והדבק היחיד המחבר אותן יחדיו הוא האמון שהן נותנות לחזון הנסיגה שלו. כל מהלך שיש בו סכנה של ערעור הקואליציה הזו יכול וחייב להידחות.
משאבי השלטון הדמוקרטי בישראל לא בלתי נדלים. להפך: הם כלים במהירות. הבה נעבור בשלום את הפינוי מעזה, ואחר כך נדבר ונריב על כל דבר אחר.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
