החרמון בידינו, והיינו שם כמעט לבד

שתי מזוודות טרולי עמוסות בגדים להחלפה, שני תרמילים כבדים ממגפיים (איזה מזל שרכשתי העונה ארבעה זוגות), שלוש חבילות טישו וחבילת שקיות ניילון. כל זה בשביל עלייה אחת להר החרמון, שלוש שעות לכל כיוון, באחד הימים הכי קרים בשנה. שש מעלות לפני רוח מצמיתה.

החברים הודיעו לנו שאנחנו עושים טעות מרה. "השתגעתם לגמרי? יהיה מפוצץ. כ-ו-ל-ם יהיו שם, זאת פתיחת העונה", אמרו והביטו עלינו כמו על פסיכים. האמת? הרגשנו שהם צודקים, אבל הבטחנו לילדים (ומהעיתון התחננו שניסע ונדווח).

כיוונו שעון מעורר לשש בבוקר. בעשרה לשמונה הגדולה העירה אותנו ושאלה אם לא נוסעים כבר

חרמון החרמון שלג סקי ילדים חורף (צילום: אפי שריר)

ומתי נגיע. קפצנו מהמיטה מייד, ולא עברו שעתיים עד שיצאנו חרמונה. קצת קשה היה לחגור שני ילדים שלבשו גרביונים, שני זוגות גרביים עטופים בניילון, חולצה, סווטשירט, כפפות, כובעי צמר, צעיפים ומעילים. אה, מעילים. שלוש שעות וחצי מאוחר יותר, שנייה לפני שהיא עולה על הרכבל, הילדה מודיעה שהיא שכחה את המעיל בבית. מאוד לא אחראי (מצידנו, ברור).

בצומת מג'דל-שאמס ונווה אטי"ב אנחנו עושים את הטעות הרגילה ופונים לכיוון השני. במע"צ מזלזלים כבר שנים בבאי החרמון ולא מציבים שילוט ראוי, שלא לדבר על גדר הביטחון הלא קיימת, שמבטיחה צניחה מהירה לכיוון אחד.

מג'דל שאמס דווקא מלאה שלטים: "פיתה דרוזית", "לבנה", "סחלב חם". אנחנו עוצרים ליד מוכר תפוחים חביב. "לחרמון?" אנחנו צועקים לו. "גם פה יש חרמון", הוא צועק בחזרה, מחווה על התפוחים ומצביע שמאלה.

הוזלות טרום העונה

הדרך המתפתלת אל ההר שוממה להחריד. לפנינו משתרך תור ארוך ובלתי נסבל של שתי מכוניות. אנחנו מביטים זה בזה בחרדה, בטוחים

שהחרמון מוצף מטיילים שהשכימו קום כמו גדולים, ושאפילו מקום חניה לא יהיה לנו. אנחנו מנסים להקשיב לדיווחים בגלגל"צ, אבל שומעים רק שלג.

מנחם ברוך, מנהל אתר החרמון, טוען שאלף מכוניות הגיעו ביום שישי, ועוד אלף הגיעו בשבת. המספר הזה נראה לי קצת מופרך. נכון שהישראלים עושים רעש והרס כמו נחיל ארבה, אבל השלג נותר צחור ובתולי. אין תורים, אף אחד לא דוחף, לא צועק ואף לא מתגלגל בכדור השקוף הענקי שמפרסם האתר. כי למרות כל הפרסומים, העונה לא באמת נפתחה.

מפאת השלג הדליל, שעושה טובה ונושר באיטיות כמו קשקשים של זקנה, אי אפשר לעשות סקי באתר. האתר מצדו צריך להתפרנס, ולכן הוא גובה "רק" 20 שקל דמי כניסה לאדם במקום 36 שקל למבוגר ועוד 30 שקל לילד. לא ברור למה צריך לגבות כסף כשלא כל המתקנים עובדים וכשממילא העונה האמיתית עוד לא החלה.

ולא שהשימוש במתקנים עצמם לא עולה כסף. כניסה לרכבל עולה 35 למבוגר ו-29 שקל לילדים

חרמון החרמון מסלול מזחלות שלג (צילום: אפי שריר)

בני 3 עד 12. מזחלת אקסטרים עולה 25 שקל לנסיעה מהממת, שנמשכת דקות ספורות ועושה חשק לעוד. מדובר במזחלת שנעה על צינורות נירוסטה, ושאתם שולטים על מהירות הגלישה שלה. מאוחר מדי, בעודי טסה ברכבת ההרים המקפיאה הזאת, נזכרתי שאני סובלת מפחד גבהים. ניסיתי לעצום עיניים, אבל זה רק נעשה יותר גרוע. הגעתי למטה לבנה כמו שלג, והבעל הזמין לי שוקולטה וקרואסון שיפשירו אותי מהקיפאון. לעצמו הוא ביקש סיידר חם, אבל הסבירו לו שזה רק בעונה.

איציק זאבי, גולש וחבר במועדון הסקי הישראלי, נפנף בתעודה שרכש במרכז הירידים וטען שמגיעה לו הנחה. מוכר השוקולטה לא התרשם. זאבי התרכז, איים שיפנה לעיתונות. העיתונות עמדה בצד וניסתה לנער מעצמה פתיתי קרח.

יש תמורה?

ברוך טוען שהכל ייראה אחרת כשיהיה שלג לסקי. "מניסיון העבר אנחנו יודעים כי כשאין די שלג לסקי לא מגיעים הרבה אנשים", הוא אומר. "אני מופתע שבכלל הגיעו אנשים". אנחנו, מצדנו, הופתענו שדורשים מאתנו דמי כניסה, אבל לא נותנים מזחלות שלג או סתם שקיות ניילון כדי שנוכל להחליק על התחת. "הבאנו את זה מהבית", אמר ששון כהן מראשון לציון, והצביע על נדנדת ברווז אימתנית שנגררה אחריו ועליה שני פעוטות צוהלים. אחרים הביאו גלשנים וסנובורד מהבית.

הקטנצ'יק החל להתעטש וביקש הביתה. הגדולה ליקקה גושי קרח מלאי בוץ, והבעל התעקש שאין לו כוח לנסיעה הממושכת. סגרנו על חדר אירוח במרום גולן והפעלנו את החימום. קנינו לבנה ופיתה דרוזית, שוב התברברנו בדרך והחלטנו שאין כמו להוציא 560 שקל (על דלק, נשנושים, מזחלת וצ'יפס מהמכונה) בשביל שעתיים מצמררות בשלג.