הזינוק האחרון של האחים קפלנסקי
עד ליל שבת, 5:20 בבוקר, החיים של האחים קפלנסקי היו מושלמים. משפחה חמה, קריירה, כסף, תחביבים ומכונית אחת מהירה מאוד. האדם האחרון שראה אותם היה הנהג שעמד איתם ברמזור בדיזנגוף, רגע לפני שנתנו גז ופגעו בעץ. "באותו יום תקפה אותי חרדה", נזכרת האם, "שלא יכול להיות שאחרי כל הטוב הזה לא יקרה רע". שנייה אחת חמקנית בחייהם של אזרחים שומרי חוק
לוקח דקות להתרגל לאפלולית הבר. כאן בילו האחים את השעות האחרונות. לירן, החבר של מורן, פגש אותו בשלוש לפנות בוקר. שעתיים ועשרים מאוחר יותר יהיה מורן איש מת. הפאב, בלאומילך שמו, יושב על השדרה ברוטשילד. המרפסת שלו פונה אל השדרה. האחים ישבו על הבר, ממנו אפשר לראות את החוץ. שיגרה תל אביבית. פאב עירוני. המקום מפוצץ, אי אפשר להכניס סיכה. המוזיקה מחניקה אפשרות לדיאלוג. חם בפנים, קר בחוץ. אין שיגרה יותר מזה.
על הכיסא החמישי בצד ימין ישב חן קפלנסקי, לידו ישב אחיו מורן, לירן ישב לשמאלו של מורן. עכשיו חן שוכב במחלקת הטראומה של איכילוב ומורן קבור בבית הקברות ירקון. לירן מנסה לשחזר את השעה האחרונה בחיים של החבר שלו מורן קפלנסקי. כלום. העניין הוא, שהכלום הזה הוא עולם ומלואו. הבנאליות של השגרה. אפלולית הבר, סמול-טוק, אולי כוסית אולי יותר, ואחר כך הביתה.
הם נפגשו לאחר שלא התראו תקופה ארוכה. לירן שהה בחו"ל, ענייני עסקים. באותו יום שישי קבעו להתראות בפאב. לירן מגיע עם חבר. הם חונים ממול. הוא מתקשר למורן שיצא אליו. התחבקו על המדרגות. פנו פנימה. על מה מדברים? "נו על מה מדברים", אומר לירן, "על בחורות ועסקים". אנשים צעירים, אבל כבר לא בקבוצת הסיכון, גילאי 18-25, לפי הנתונים הסטטיסטיים של המשטרה, המסמנים את הצעירים "המועדים לפורענות", אלו שנוטים להסתבך בתאונות דרכים – בעיקר בימי סוף השבוע.
מורן בן 27 במותו, חן בוגר ממנו בתשע שנים, הקים כבר משפחה והוא אב לילדים קטנים. יום שישי לפני שבוע היה יום מצוין עבור האחים: רגוע, שליו עד מאוד, אבל לכך עוד נחזור. הסיפור על האחים קפלנסקי מתחיל מהסוף. מהמוות הלא ידוע מראש הזה, הנחפז כל כך.
מה קרה בקופסת הפח?
ביום שלישי בערב אני נפגש עם החבר לירן בפאב בלאומילך. "הנה כאן ישבנו", הוא אומר בעצבות, "כאן מורן פגש את ע. שלמדה איתו בתיכון, אני תופס לו את המקום, הנה הוא יוצא החוצה, מוציא כסף בכספומט, חוזר". דו"ח יבש, תמציתי. כרוניקה של אירועים. "ואני כל הזמן רואה את מורן", אומר לירן, "הוא בדמיון שלי, כאן בכיסא הריק הזה כמו ביום שישי האחרון. אני רואה אותו צוחק, מדבר עם הבחורה ע., יוצא לשירותים, וכל הזמן מונחת על הראש שלו כוונת של רובה, הצרה שאף אחד לא רואה אותה".
האם מרגיש אדם שהנה הוא עומד למות עוד מעט? נאוה, אם האחים, מספרת לי על יומו האחרון. איך התכנסה יחד כל המשפחה. הילדים והנכדים, הייתה אווירה של ביחד, של אושר גדול, וככה פתאום, היא נזכרת, כאילו מכלום, תקפה אותה חרדה קטנה, והיא אמרה להם שזה לא יכול להיות שאחרי הטוב הזה לא יקרה רע.
נחזור לבר ברוטשילד. בארבע לפנות בוקר לירן והחבר שלו עוזבים את המקום. האחים קפלנסקי נשארים. שעה ועשרים מאוחר יותר אירעה התאונה. ככל הנראה הם שוהים בפאב עוד כמחצית השעה, אולי ארבעים דקות. סמוך לחמש הם עוזבים את הבר, נכנסים לסובארו אימפרזה GT טורבו הכחולה של מורן. ההיגיון אומר שהם עשו את דרכם הביתה, לבית ההורים ברמת אפעל. מורן גר עם ההורים, חן מתגורר בנתניה, אבל מכוניתו הייתה ברמת אפעל.
בחמש ועשרים הגיחה האימפרזה של האחים מרחוב דיזנגוף, חצתה את הצומת של הסנטר, ועל קינג ג'ורג' סטתה ימינה, עלתה על המדרכה במהירות רבה תוך שהיא מורידה שלושה עמודים ונכנסה בגזע של עץ פיקוס. האדם האחרון שראה את האחים היה נהג שעמד איתם ברמזור טשרניחובסקי-דיזנגוף. האור התחלף לירוק. "והסובארו", העיד נהג המכונית, "זינקה במהירות מטורפת". פחות מ-15 שניות לאחר מכן הם נכנסו בעץ.
"...עלתה על המדרכה תוך שהיא מורידה שלושה עמודים ונכנסה בגזע עץ..."
אין סיכוי בעולם לצאת מסיפור כזה. חזית הסובארו נפתחה והתפצלה מתוך עיוות, למראה נוראי של זרועות מתכת החובקות את הגזע מסביב. המכונית התפרקה. המצבר ניתק מגוף המכונית, עף למרחק של 60 מטרים.
הפרטים המובאים עד כאן הם טכניים בעיקרם. רשומון. תרשומת משוחזרת של התנהלות האחים עד רגע מותו של מורן. חסר הפרט העיקרי. המניע. שאלת ה"למה?". מה קרה שם בדקות הללו בתוך קופסת הפח בה נסעו האחים, שגרמה לסטייה הנוראית הזו בחיבור שבין דיזנגוף לקינג ג'ורג'.
קורס נהיגת מרוצים בצרפת
הם נולדו ברמת אפעל. בית חם, מגונן, מרווח. עוטף. לאבא אריק, יזם בתחום הבניין, קשה מאוד עם בואי. הוא מחפש משמעות. מסר שיובא בכתבה. לקח שיילמד על ידי אחרים: נהגים בפוטנציה שייכנסו לפנות בוקר למכונית שלהם בדרך הביתה, ייזכרו בסיפור של הבנים שלו, ויתמתנו. מחרידה אותו המחשבה כי מות בנו יוצג כסיפור צהוב.
העובדות, כפי שסופרו על-ידי ההורים והחברים, מציירות את סיפור חייהם של האחים. תמונה כמעט מושלמת של הביוגרפיה שלהם: מה שהספיקו לעשות, ומה שמורן לא יעשה יותר. והכל בעצם מתומצת במה שאמר לי לירן החבר בלילה בבלאומילך: "27 שנים הוא בנה את עצמו בעולם הזה, ולא השאיר כלום. הרבה בנות בכו בבית הקברות, הוא נראה טוב, כולם אהבו אותו, היה עשיר, חכם. ולמרות שהיה לו הכל, הוא חשב שאין לו מה להפסיד. זה מה שכואב לי".
ובאמת, היתה לאחים ילדות מאושרת ברמת אפעל, ובגרות לא פחות מאושרת. חן הגדול מטורף על טיסנים, ואפילו מתפרנס מבניית מזל"טים. הוא יצירתי וספורטאי, עשה קורס נהגי מרוצים בצרפת, וטס כאן בארץ על באקאי (טרקטורון מעופף).
מורן למד שנה רביעית בשנקר. הנדסה תעשייה וניהול. הוא היה תלמיד מבריק של 100. גאון כזה, שילוב של כריזמה, קסם אישי, חוש לעסקים. היה תמיד מרכז העניינים, אהוב ליבן של נערות, איש רעים להתרועע. הקן המרכז של כולם, כולל הבת השלישית יפעת, היה בית ההורים ברמת אפעל. סופי שבוע של ביחד, תמיכה הדדית ואהבה גדולה. אריק ונאוה שימשו כהורים-חברים, לא לוחצים. עובדה שמורן גר בבית, ושמר גם על עצמאות.
מורן היה קל תפיסה ויזם באופיו. כך שימש כעין יועץ פיננסי לאיש צבא בכיר. הוא עבד בחברת היי-טק גדולה והספיק לעשות טיול למזרח. גם הוא, כמו חן הבכור, היה פריק של טיסנים. עם התחביב הזה שניהם הגיעו להישגים הכי טובים בארץ.
הכל היה כל כך שיגרתי בחיים שלהם. שיגרתי במובן הטוב. מורן עמד לסיים את הלימודים וניצב בצומת שאחריו הכל נפתח עבורו לאין קץ אפשרויות. הרהר באפשרות לשלב עסקים עם חברו לירן ברומניה. לירן אומר שהיו לו למורן חיים מלאים. עגולים. למד, עבד, והיו לו תוכניות. הוא היה מוקף באנשים, נערץ, מהסוג ששום דבר רע לא יאונה לו.
מאהבת מתעתעת ואכזרית
החברים של מורן מדברים על הסובארו אימפרזה GT טורבו שלו כמעט כמו על מאהבת קסומה, בלתי מושגת, אבל מתעתעת ואכזרית. קצין משטרת התנועה נועם בגיינסקי שחקר את התאונה מגדיר את המכונית כרוטוויילר, שאם משפרים אותה הופכת לאמסטף. "מבחינת תאוצה", אומר הקצין בגיינסקי, "אין רכב שיכול עליו בארץ, אפילו לא פורשה". מה שבטוח, בדקות הקריטיות של התאונה סחט מורן את גבולות היכולת של המכונית. החוקרים של קצין משטרת התנועה בגיינסקי, שחקרו את נתוני התאונה, סבורים כי המכונית עברה בהרבה את המאה, במקום שהמהירות מותרת היא חמישים.
האם זה מפתיע שאדם כמו מורן נסע כל כך מהר?
"מצד אחד זה מפתיע", אומר הקצין, "אבל זה מפתיע במרכאות. קשה מאוד להתאפק. בוא תבוא אתה חשבון עם עצמך, כמה פעמים דגדג לך במכונית שלך לעשות קצת ביצועים, למשוך קצת. ואני מדבר על מכונית מאוד יוצאת דופן. אמשיל לך משל. זה כאילו אתה יושב במסעדה צרפתית ועל השולחן מניחים ארוחת גורמה, ולך מותר להסתכל בלבד ולאכול פיתה יבשה. תעמוד בזה? כשאדם נוסע באוטו כל-כך ספורטיבי אז אולי מצחיק לדרוש ממנו שייסע 40 קמ"ש בעיר, אבל בכל אופן, מאדם מבוגר אנחנו מצפים לשיקול דעת".
41 אנשים נהרגו בשנה החולפת בתאונות דרכים במחוז תל אביב, רובם קשישים – הולכי רגל. התאונה של האחים הייתה יוצאת דופן. בעוצמה. בתוצאה המחרידה. הם, לפי רישומי המשטרה, היו נהגים זהירים. בטוחים בעצמם. לעולם יחגרו חגורות בטיחות, אומר האב, אבל ה"אמסטף" של מורן הייתה אופרה אחרת, לא ממין העניין, עם חוקים משלה וכמעט רצונות עצמאיים. מורן נכנע לה. "בסובארו הזאת אפשר להאיץ במהירות מטורפת ובכלל לא להרגיש", אומר ערן, חבר קרוב. "מורן דווקא נחשב כנהג הטוב ביותר מבין כל החבר'ה".
מורן וחן הם אנחנו. אזרחים שומרי חוק. יעילים, חיוניים, אבל עם קורטוב של הליכה על הסף, בדיקת השוליים, שאיפת האדרנלין.
אנרגיה קשה ונהג גמור
יום שישי של לפני שבוע היה יום רווי נחת משפחתי. האחות יפעת הגיעה עם הילדים שלה, גם חן מנתניה. היו כולם יחד. סבא וסבתא לקחו בבוקר את הנכדים לטיול, מורן ויתר על משחק הכדורעף השבועי לטובת האחייניות הקטנות. בערב אכלו יחד, צפו בטלוויזיה. האחים עשו טלפונים לחברים, הפור נפל על בלאומילך.
ההורים מניחים שהם עזבו את הבית בסביבות חצות. מכאן יש את העדות של לירן, עדות הנהג ברמזור, ואז נשמע הבום הגדול. עוברת אורח שסיימה משמרת לילה וחצתה את הרחוב הזעיקה הצלה. הראשון שהגיע היה הפרמדיק נדב קסטרו. ותיק בשטח. עשרים שנה. "מכונית מהסוג הזה היא שור מועד", הוא אומר, "רכב שמקומו על מסלולי מרוצי המכוניות".
הוא הגיע למקום ונחרד. תאונה כזו מזמן לא ראה. "יש אצלנו מושג של 'אנרגיה קשה'. אתה רואה את עוצמת התאונה ולעומת זאת, הנפגע לא פגוע חיצונית. עשיתי סיבוב והבנתי שהנהג גמור. הוא בקושי נשם. האח נראה שלם. הוא דיבר איתנו, אמר שלא נדאג לו ושנטפל באחיו". חן פונה לבית החולים. את מורן לקח שעה וחצי לחלץ.
במיון, במהלך הבדיקות של חן, חלה הידרדרות פתאומית. לחץ הדם ירד בבת אחת, הוא איבד הכרה, הוחש לחדר ניתוח, פתחו לו את בית החזה, העורק הראשי נפגע, זרם דם מילא את בית החזה. מצבו הוגדר אנוש.
בשבע צלצל הטלפון בבית המשפחה. ביקשו אותם להגיע לבית החולים. הסיוט החל. ההורים הגיעו לאיכילוב, מבולבלים. חסרי מידע. לא יודעים למה לצפות. שוטרים הסתובבו, רופאים נכנסו ויצאו. אריק התקרב, אולי יקלוט שביב מידע. קצין משטרה ביקש ממנו לסור לחדר, בישר על מותו של מורן וסיפר שחן במצב קשה. אובדי עצות מיהרו למחלקת הטראומה.
אריק: "עלינו למעלה והרופא בצורה בוטה אמר לנו: 'לילד שלכם אין סיכוי גדול לחיות. כל שנייה מצבו יכול להשתנות. אני מעריך את סיכוייו בחמישה אחוז'. איבדנו את הצפון". מומחה לכלי דם הוחש מתל השומר. ניסיונו ותושייתו הצילו את חייו של חן. הוא מורדם ומונשם, "כדי שלא יחשוב", אומרת האם נאוה, "כדי שהזיכרון לא יעבוד והוא ייזכר בטראומה הגדולה ויתקשה להתמודד".
בערב נכנסה האם אל בנה הפצוע, "ניגשתי, חיבקתי אותו, עברתי על הידיים והרגליים כדי שיבין שכל הגוף שלו שלם".
"איתך אני לא נוסע"
זה סיפור של תאונה סתמית. שלא הייתה צריכה לקרות, אבל קרתה. היא אירעה לאנשים טובים שבזרזיף אחד, בשנייה אחת חמקנית מתוך חיים שלמים, לקחו החלטה לא נכונה. פעם בחיים, זה יכול לקרות לכל אחד.
לירן יושב עכשיו על הבר. הוא שקט. עצוב. מפוכח. מתוך הכאב העצום שלו הוא אומר מילים אמיצות. מדבר על החבר הטוב שלו שמת עכשיו. אח שלו מרוסק, ההורים שלו מרוסקים. "ואני", אומר לירן, "אשים את הקלפים על השולחן. אגיד מילים שאולי אף אחד לא ירצה לשמוע. אסור היה לנסוע על המכונית של מורן. אין סיבה שמכונית כזו תיסע על הכביש".
"הכתובת הייתה על הקיר, זה הכי כואב להגיד. אבל כשאתה נוהג בצורה כזו, זה רק עניין של זמן. הבעיה שלא מדובר בילד בן 18. מדובר בבוגר, במהנדס, אין לך שליטה עליו. תשמע, אני לא הסכמתי לנסוע איתו, אמרתי לו, 'איתך אני לא נוסע', כי הוא פשוט נהג על הכביש בצורה שלא אהבתי".
לפנייה לכתב/ת 
