אנחנו נשארים בארץ
"ניו יורק - לונדון" היא סדרה נוסחתית, שלא מייצרת אף רגע מקורי או נוגע. ה"או.סי" לעומת זאת עושה את העבודה מצוין
אני אמנם מודה, מודה, מודה לכם על ביטולה של "משפחת קמיצ'לי" – אין ספק כי בקטגוריית "דברים שלעולם לא נתגעגע אליהם" היא מצויה אי-שם למעלה יחד עם יוסף פריצקי, מוצרי רמדיה והקריירה של שרון איילון – אבל בשבועיים האחרונים גם אני שואל את עצמי: בשביל מה, בעצם? בשביל מה פיזרנו את "קמיצ'לי"? בשביל "ניילון"?
בשביל הסידרה הנוסחתית הזו, השייכת במובהק לז'אנר סדרות הפלסטיק בהן הגיבורה צועדת אומללה ברחוב ניו יורקי על רקע שיר פופ עכשווי שאיזו חברת תקליטים שילמה הון קטן להפקה תמורת שילובו בפסקול? בשביל סידרה שבה ניו יורק נראית ומצטלמת רע ומכוער בדיוק כפי שהיתה בסוף שנות השמונים? ושבה גם הגיבורה – לכאורה ניו יורקרית מעודכנת – מתלבשת, גרה ומעשנת בהשראת מדונה סביב עידן "סוזן סוזן", בעוד חברתה הטובה מתלבשת עקבית באופן שבשילוב עמידה בקרנות רחוב מסוימות יכול גם להכניס כסף? מה קורה ב"ניילון"? מאיפה הניו יורק המיושנת הזו? לא מכיר אחת כזו, לא מאז החליף אותה ג'וליאני באמצע שנות התשעים תמורת הדיסנילנד הנוכחית.
"ניילון" היא סידרה מתאמצת מדי. היא מביאה את סיפורם של ברוקר לונדוני קשוח המתאהב במוכרת תקליטים ניו יורקית שבירה, ושתי הנשמות הפצועות האלה מנסות להתגבר על האוקיינוס האטלנטי בדרכן לא-להצליח-להיות לא "רגליים קרות" הבאה ולא "אהבה זה כואב" הקודמת. התוצאה – מוכרי תקליטים אקסצנטריים, דירות מתקלפות, דאונטאון סליזי והאהבה מעבר לקינה – מתקבלת כמו ניק הורנבי ביום רע פוגש חיקוי חיוור של ניק הורנבי ביום רע.. הכל כאן כה גלובאלי, נמרץ, עכשווי, אנרגטי ומשתדל עד שממש אין כוח לכל זה.
"ניילון" היא 150 אחוז רעש. המון רעש. אין בה שמץ אנדרסטייטמנט, והיא נראית כמשהו שבוצע בגסות על-פי ספר הנחיות להפקת "סידרה אורבנית עדכנית". אפשר לצפות ב"ניילון" בקלות – היא מעבירה את הזמן – אבל התחושה היא זו של סקס נטול רגשות; הכל ב"ניילון" ממוקד-מטרה ואינו מייצר רגע מקורי או נוגע בודד. לא נעים לומר, אבל השידורים החוזרים של "סקס והעיר" בעונתה הראשונה, מיד אחרי "ניילון", הם רכבת האקספרס היעילה ביותר שלכם בחזרה לאפ-טאון כתיבה-עילית.
שיא פריחתה: "האו.סי", יס וויקאנד, שישי 21:15
עשו לעצמכם טובה; ותרו על מעט מכבודכם העצמי לטובת מעקב שבועי אחר "האו.סי" (בעיבוד מקומי: אוסי).
סידרת הנעורים הכי מחוזקת ועדכנית בעשר השנים האחרונות נמצאת כרגע בפרקים הטובים של עונתה הראשונה, להלן בשיא פריחתה. המתבגר החנון-שנון סת' כהן לבדו הוא דמות שיכולה להחזיר אותך לביקורים נוספים. כרגע הוא נקרע בין שתי אהבותיו – סאמר רוברטס דלת המשכל אך נטולת הפגמים ואנה סטרן החכמה מדי. זה פיתול קומי מענג, מתוסרט היטב, שיודע לתקוף ולסגת במינונים הנכונים מבלי להביך או להכביד לרגע.
מאידך, מעיקה מעט דמותה של מריסה (מישה ברטון), צנונית נטולת אישיות שהתסריט מנסה להצמיד לה אחת בכוח באמצעות שיגורה למחוזות הדיכאון, הקלפטומניה והאלכוהול. זה נסלח רק משום שגם כאן, הדרמה לא גולשת מעבר למינונים הסבירים שיאפשרו גם לקידס אמריקאיים עדכניים – מטבעם לא אכלני בולשיט גדולים – להירגע מול הסידרה.
אוסי נהנית, בשלב הנוכחי, מהזרימה הקלילה וחסרת המאמץ אליהן מגיעות סדרות-נוסחה מטופחות ועשויות היטב בראשית דרכן. תענוג שבועי מפס הייצור.
צריך להגיד:
*לתוכנית הבאה, ה-900 במספר, שתארח את בקי גריפין/נעה תשבי: ממש אל תטרחו.
*למתנחלים: אפשר להירגע, משאל העם יצא לדרך כפי שדרשתם, וכולנו נכריע השבוע בנושא זכות השיבה: צביקה או דפנה.
