הקארמה שלה
לא פשוט למפלגה שמורשתה היא של מפלגת-שלטון להתרגל למעמד חדש כמקבץ של אצבעות שכל תפקידן להבטיח רוב
אולי זאת אשליה אופטית, אולי פראנויה, אבל קשה להשתחרר מהרושם שבכל פעם שהמפא"יניקים נכנסים לממשלה הטנקים יוצאים לדרך. זה קרה בעבר, בממשלות אחרות שהליכוד עמד בראשון, בכללן ממשלתו הראשונה של אריאל שרון, וקורה גם השבוע, לאחר הצטרפות "העבודה" לממשלה.
חוקי הפוליטיקה דומים לחוקי הטבע: הם מחפשים נקודת איזון. כאשר מפלגה שידועה בציבור כמפלגת שמאל מצטרפת לממשלה, נמשך האגף הימני בממשלה אינסטינקטיבית ימינה. זו דרכו של הימין לקזז את הנזק שנגרם לשמו הטוב בגלל השותפות שלו עם השמאל. בעיניו השמאל הוא אליבי, עלה תאנה.
אשר למפלגת העבודה, היא עוברת מהפך מופלא. באופוזיציה היא משתעשעת בתוכניות שלום. בממשלה היא מתמכרת לתצלומי אוויר ולתרשמי קרב.
ישיבת הממשלה אתמול התכנסה בצל גל הפיגועים הגדול בדרום. השר המחודש חיים רמון דיבר על מערכת היחסים עם ממשלת אבו-מאזן. "צריך לדבר עם הפלסטינים רק על נושא אחד", אמר, "על איך מטפלים בטרור בעזה". מערכת הביטחון התכוונה להעביר ערים פלסטיניות לשליטת הרשות. רמון הסביר מדוע הפיגועים הפכו את העברת הערים לבלתי אפשרית.
היה הרבה היגיון בדבריו. הכוונה המוצהרת של אבו-מאזן להגיב על גל הטרור בשילוב של גינוי רפה ואפס מעשה מקשה מאוד על הממשלה לשתף איתו פעולה. הקושי הוא גם ביטחוני וגם פוליטי. אבל כאשר דרישת הסף של נציג "העבודה" בממשלה היא להפסיק, הלכה למעשה, לדבר עם הפלסטינים, מה ידרוש צחי הנגבי, מה ידרוש דני נווה, מה יאמר יובל שטייניץ (שטייניץ המליץ אתמול לחכות עוד ימים אחדים, ואז להוציא את צה"ל למבצע נוסח "חומת מגן" בעזה).
לא פשוט למפלגה שמורשתה היא מורשת של מפלגת שלטון להתרגל למעמדה החדש בממשלות ישראל, כשותפה זוטרה, כמקבץ של אצבעות שכל תפקידן הוא להבטיח רוב להחלטות הממשלה בכנסת. אף על פי כן, זה מה שרוב בוחריה מצפים ממנה כרגע, זאת הקארמה שלה.
ניסיון ארבע וחצי השנים האחרונות לימד שהשימוש בכוח צבאי הכרחי, אבל מעבר לנקודה מסוימת נזקו גדול מתועלתו. פואד בן אליעזר, שהיה שר הביטחון בשנות האינתיפאדה הראשונות, תמך בהתלהבות בפעולות צבאיות מרחיקות לכת. אחר-כך שינה את טעמו: הוא הבין את חוסר התוחלת בהסלמה צבאית, ואת הנזק שהוא גורם לעצמו ולמפלגתו בזירה הפוליטית הפנימית.
ממשלת שרון עומדת בפני אתגר קשה ומלא סתירות: היא חייבת להילחם בטרור ללא פשרות, במקומות הצמיחה שלו, ותוך כדי כך לחזק את הרשות הפלסטינית, ואת אבו-מאזן בראשה, ולעודד אותם לשיתוף פעולה. הדבר דומה לטיפול בכימותרפיה: תוקפים את הגוף במקום אחד, ומנסים לגייס את הגוף להילחם במחלה במקום אחר.
במשחק העדין הזה תפקידם של שרי "העבודה" הוא להיות גורם מרגיע ומרסן. לשאול שאלות, להביע ספק. אני משער שכל אחד מהם חלם פעם להתחפש לקאובוי, אבל לא כל החלומות מתגשמים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
