בטירוף שלה

תמיד אמרו לה שהיא מגניבה (יש יותר מגניב מלזרוק ביצים על רכב חולף שמעצבן אותך?), התייחסו בסלחנות כשאמרה מה שבא לה, אמרו שאף-פעם לא משעמם איתה. דלית קהן חשבה שלנצח תישאר הילדה הפרועה ההיא, עד שלפני שנה, בגיל 35, התברר לה שהיא סובלת מהפרעות התנהגות (ADHD) והיא הבינה את סוד המגניבות של עצמה. היא הפסיקה לעשן, ופשוט התפרקה. ככה זה התחיל.

"מצאתי את עצמי בוכה מהבוקר עד הלילה, ואז נכנסתי לאינטרנט וחיפשתי מה קורה לי", היא נזכרת. "ליאור דיין, שגר מעלי, נתן לי ריטלין. אמר לי, 'אני חותם לך שיש לך הפרעות קשב'. לקחתי ריטלין וראיתי פתאום שאני חושבת. הייתי בשוק. אז הבנתי מה זה להיות נורמלית. המשכתי לקחת ריטלין איזו תקופה, אבל זה לא התיישב עלי טוב, לא ישנתי בלילות. גם ספיד וגם היפר-אקטיביות לא הולך ביחד".

הכדורים שהיא לוקחת עכשיו, סטרטרה, עשו יותר מקצת סדר בבלגן שלה. קהן לא הפכה לילדה השקטה ששוקלת כל מילה, אבל פתאום הכל הולך לה יותר בקלות. עובדה, היא אוטוטו גומרת מיני-סדרה חדשה. יושבת וכותבת וכותבת. עובדה, היא יושבת לשיחה של שלוש שעות ולא בא לה לקום באמצע. עובדה, המוח שלה מזרים פורמטים מצליחים לטלוויזיה. עכשיו יוצא לבתי-הקולנוע הסרט "ריקי ריקי". קהן כתבה את התסריט והיא מופיעה בתפקיד הראשי, איתן ענר ביים.

יש בריקי הזאת משהו מדלית, אבל אחרת. בחורה בת 30, שמאמינה שחייה בשליטה גם כשהכל מתחיל לזייף ומשתוקקת להתחתן. יום לפני שהיא אמורה להגיש את עבודת הגמר באמנות, הארוס שלה (ניר לוי), מנחה בערוץ הקניות הקהילתי, מתוודה שהוא בוגד בה. כדי להוכיח שגם היא יודעת משהו על בגידה, היא משתמשת באיש הכי פחות מתאים למשימה, המרצה החנון שלה לתולדות האמנות (טל פרידמן). והפרידמן הזה נכנס לה לנשמה. יש בסיפור הזה גם פסיכולוגית שסובלת מחרדת נטישה (גילה אלמגור), ונערת רוק (מיכל קהן, האחות הרוקיסטית בחיים האמיתיים של דלית).

הפעם הראשונה שקהן פלשה למסך הטלוויזיה שלכם היתה עם הפרסומת המנצחת "לולו של קשרל". זה גם מה שהביא לה את תפקיד טלילה בסרט "שירת הסירנה", שביים איתן פוקס לפי ספרה של עירית לינור. מאז היא הספיקה לשחק גם ב"מרס תורכי" ולקבל עבורו את פרס האוסקר הישראלי, ולנפק שני פורמטים לטלוויזיה. האחד מצליח בחו"ל, השני – "החיים היפים" – עשה את זה כאן. קהן נולדה בתל-אביב, והעבירה את גיל ההתבגרות, עם הוריה, בניקרגואה ובקוסטה-ריקה. צבא היא איכשהו עשתה, גם את הסטודיו למשחק של ניסן נתיב, שם נאלצו לסלוח לה גם כשלא היתה להם סיבה. בגיל 17 אפילו הנהיגה להקת רוק בועטת, "אינדיירקט ספיץ'".

"סבלתי כל החיים מתחושה שאני קצת שונה, לא בסדר", היא אומרת. "מין סוג של כיבשה שחורה".

עד כמה?

"עברתי הרבה בתי-ספר. הייתי עושה דברים מופרעים. מפזרת את השיער לאנשים שישבו לפניי, מורחת וזלין על תעודות, מקשקשת עם טושים על החולצות, נכנסת לקטטות. כשהייתי בלהקה, הייתי ב'פינגווין', שזה כל המופרעים. כשהקהל היה מתקרב, הייתי מביאה להם בעיטות. זה התפרצויות כאלו בלתי-נשלטות. פעם אני העפתי כיסא מהקומה הרביעית על מישהו שעשה רעש באמצע הלילה לפני יום צילומים. לא יכולתי לשלוט על זה. בסוף זה לא היה הוא. אני גם רבה תמיד עם אנשים בכירים בתעשייה. אני מורדת בהם, שזה הדבר הכי מטומטם בעולם. זה סוג של אוטוריטה, ואוטוריטות מלחיצות אותי".

אז איך שרדת את הסטודיו למשחק של ניסן נתיב?

"לא שרדתי. הוא רצה הרבה פעמים להעיף אותי. הוא אמר לי שאני ממרידה את הכיתה ואני לא הבנתי על מה הוא מדבר. הייתי ממש מעוצבנת מזה שהוא מפיל עלי קיר. היום, בדיעבד, אני מבינה. פעם כמעט הכיתי במאי. הוא עיצבן אותי, הטריף אותי, פשוט לא נתן לי לעשות את החזרה שלי. חיממתי את עצמי ועמדתי לקפוץ מהבמה לשורה רביעית, שם הוא ישב, ואז אמרתי לעצמי, אני אמות אם אני אקפוץ כזה מרחק".

מה היה הכי בעייתי בהתנהגות שלך?

"הקטע החברתי. יש לי חן, ואני יודעת להשיג את הדברים שלי, אבל אתה כל הזמן חייב להיות באקשן רגשי. כל שלוש דקות משתנה לך המצב-רוח, כמו ילד. יש לי גם נטייה, לפעמים, להתנפל על אנשים, בקטנה. עכשיו אני מתקשרת לכל מיני אנשים שפגעתי בהם ומבקשת סליחה. אני גם מאבדת דברים. זיכרון זה הדבר הכי בעייתי בקטע הזה. גם חוסר פרקטיות. לוקח לי המון זמן להתארגן, שום דבר אצלי לא אוטומטי. כל בוקר, כשאני עושה קפה, אני צריכה לחשב מחדש כמה סוכרזית אני שמה. כמות המחשבות שכואבות לך בראש נורא גדולה. כל הזמן המוח לא נח, הוא על טורבו והוא מייצר.

"זה קצת כמו גידול סרטני בראש. זה גדל וגדל וגדל, ואתה מרגיש שאתה בקושי יכול להכיל את מה שזורם לך בתוך הראש. זה נשמע מטומטם, אבל שנים אני לא פותחת דואר ולא משלמת חשבונות. גם ככה יש לך מספיק בלגן, ואת לא יכולה להכניס לראש עוד פרטים. הייתי אצל פסיכולוגים בגלל זה. כשמנתקים לי את הטלפון או החשמל, אז אני משלמת. עכשיו עיקלו לי את האוטו, אז אין ברירה".

הפה שלך עובד שעות נוספות?

"אתה פשוט לא שולט על הפה שלך, גם לטובה, בקטע של איזה שנון ואיזה מצחיק אני, אבל גם דברים איומים, כמו לצעוק 'המלך הוא עירום' לפני כל הנתינים שלו. אתה לא חושב אפילו שנייה לפני שאתה מדבר. פשוט מוצף ברעיונות וחייב להוציא איפה שזה לא יהיה. היום אני יודעת לסתום את הפה, למרות שקשה לי לשקר. עוד דבר, אנשים משעממים אותי די מהר, ואני עוזבת, פשוט זורקת אותם. לא בחד-פעמי, אני מדברת על מערכת יחסים. אבל תראה, יש לזה גם יתרונות".

ועכשיו הכל נהדר בעצם?

"לא אמרתי. ביום שאתה מזהה את זה, מצד אחד אתה מבסוט – אומר 'זה לא אני, אני לא אשמה בכלום', ומצד שני, זו גם פגיעה מוחית לכל החיים, שאי-אפשר לפתור אותה, וזה מבאס. אני רגועה היום, אבל לא נפתר לי הכל. מבאס אותי שאני יודעת שאני לא נורמלית".

הפורמט הטלוויזיוני שיצרה קהן עם חברתה שרון טל, "Attractions Secret", מצליח זו השנה השנייה בגדול באיטליה, ונמכר לא מזמן גם לרשת "פוקס" האמריקאית. "הרעיון נורא פשוט ונורא מקסים", היא אומרת, "וזה מהדברים שאתה אומר, 'איך לא חשבו על זה קודם'". צוות התוכנית מגיע לאדם כלשהו עם קלטת ובה וידוי אהבה מפתיע, ומתנה את קבלת הקלטת בהקלטת וידוי אהבה מצידו. אם הכל מתאים, האוהבים גם ייצאו יחד על חשבון התוכנית.

מתעשרים מזה?

"יצא כאילו התעשרנו מזה מאוד, אבל זה עדיין לא קרה כספית. הבומבה עוד לא הגיעה. אני מקווה שהיא תגיע, אבל אי-אפשר לדעת. לא נראה לי גם שמתעשרים מפורמט. כששרון חזרה מפסטיבל מיפ ואמרה לי, 'פוקס בעניין של לקנות את זה', לא התייחסתי מי יודע מה. זה נראה כביכול כל-כך קל, ואני רגילה שהכל הולך לי כל-כך קשה, לכן זה לא נתפס".

על רקע אישיותה הסוערת של קהן, מפליא מאוד לגלות שצילומי הסרט "ריקי ריקי" עברו בשקט כמעט מוחלט. "בשני הסרטים הקודמים שעבדתי איתם, כשחקנית, והיתה בהן תסריטאית אשה – עירית לינור ולימור נחמיאס – בסופו של דבר הן לא דיברו עם הבמאים, ואני והבמאי מדברים, וזה כבר אומר הרבה. אני יודעת מה חשוב ואיפה להבליג".

ל"שירת הסירנה" היא הגיעה בזכות "לולו של קשרל" ובזכות החבר שלה באותם ימים, ירון מוטולה. היתה שם אהבה גדולה, לא פתורה, שהסתיימה אחרי כשנתיים. אל הסרט הנוכחי היא מגיעה כרווקה מושבעת. "תראה, לא הייתי כותבת דרמה על אשה עם שלושה ילדים", היא אומרת. "אני פחות מכירה את העולם הזה. לא עברתי אף-פעם בגידה, ואני מקווה גם שזה לא יקרה לי. היו לי בחורים מאוד שווים, שאהבתי אותם מאוד וחייתי איתם, אבל עם אף-אחד מהם לא הרגשתי שהוא המכסה שלי.

"אני עם חברות בנות שלא מתאימות לי בול לא יכולה להיות, אז בטח לא עם בני-זוג. עם ההורים שלי, בתקופה שהם כאילו לא יושבים לי בול, אני לא יכולה לדבר. דיוק זה אני. אם משהו לא מדויק לי, אני לא יכולה להיות בו, בכל רמה שהיא. הגוף שלי מתחיל להגיב. אבל אני רואה הרבה בחורות שכן חיות ככה".

מה רע בחתונה?

"קודם כל יש את העניין של הטקס, שאני לא מתחברת עליו. אף-פעם לא היה לי רצון להיות כלה ואף-פעם לא התחפשתי לכלה בתור ילדה. יכול להיות שבגלל שאני שחקנית, ואני מקבלת מספיק תשומת לב בכל יום צילום, אני לא צריכה את זה. הרי בכלה, כל תשומת הלב מופנית אליה. מה הקטע? להתחתן עם מישהו שלא מתאים לי? כל הקטע שהתחלתי לטפל בעצמי עכשיו הוא שתהיה לי את היכולת להביא ילדים ולהתנהג איתם בצורה אחראית, לא לשכוח לקנות מטרנה ומה קורה איתי.

"הרבה שנים אני עובדת על זה. בגלל זה עשיתי סוף-סוף רישיון, אחרי ששנים ויתרתי בגלל שלא הצלחתי ללמוד לתיאוריה. גם לימדתי את עצמי לבשל. כל פעם שאני מתארגנת, אני אומרת שזה בשביל שאני אוכל להכיל ילדים. אבל אני חייבת מישהו שמאוד מתאים לי. השעון הביולוגי? השעון הביולוגי מאוד התרחב. אני לא רואה את עצמי דקה, אפילו לא שותה קפה, עם מישהו שלא בא לי להיות איתו".