משפחות הארץ וודאי הצטופפו סביב השולחן, לוטשות מבט עורג בטשולנט המבעבע. מבעד לחלונות, מעברם האחר של הוילונות, נותר הטבע לשחק עם עצמו. את בוקר שבת עשיתי בהליכה נמרצת בפארק הירקון עם חבר שביקש לחלוק עמי את נפלאות הספורט העממי. כמו הזקנים של הים, כך גם הפארק משמר קהל מעריצים קבוע שאינו נרתע מאימי החורף.
שיחתנו נסובה על אתרי התיירות שאף החורף לא יכול להם. הוא הציע שאבקר במבצר אנטיפטריס, שם – כך סיפר – חבויות יחדיו פיסות היסטוריה מקומית וחלקים מעברם של אלפים מילדי הארץ לדורותיהם, שנאלצו לבקר שם במסגרת חוק חינוך חובה. לשם היה צליל מוכר (אף כי בזכרוני נשמר כ'אנטיפטרוס'), וגם על החוק שמעתי – אך לא הצלחתי להעלות בזכרוני יותר מכמה קירות אבן ישנים ומגרש חצץ ערום.
החלטתי להיענות לאתגר, להרים את הכפפה (ואת המעיל, הצעיף והכובע) ולתור אחר אותו מבצר בעל שם רומנטי. בהגיעי למקום נוכחתי כי זיכרוני לא איכזב: המבצר אכן כולל ריבוע קירות אבן ישנים (ובחלקם משוחזרים) וביניהם מגרש חצץ חשוף.
נוף השרון הניבט מבעד לחרכי האבן מרשים אמנם, אך אין בו כדי להצדיק את המוניטין לו זכה האתר. האטרקציה היחידה שסיפק המקום: מעבר תמוה של עדר כבשים בתוך הגן הלאומי.
- דן זלצר
, בן 28, צלם תעודה עצמאי, נולד וחי בתל-אביב.
