שתף קטע נבחר

בשבח הזמניות

לדעת אבו מאזן, התקופה הקרובה מיועדת לצעדים חד-צדדיים של שני הצדדים

זה זמני, אומרים התושבים בשדרות, הפסקת האש הזאת לא תחזיק מעמד. הם צודקים, קרוב לוודאי. כל ניתוח הוגן של האינטרסים, היצרים והאופי של המעורבים במלחמות המזרח התיכון מוליך למסקנה אחת: האש תחודש. זה יקרה בעוד חודש, בעוד שנה, אולי אפילו בעוד שבוע. אם לא בגלל חמאס, בגלל אחד מארגוני הטרור הקיקיוניים, או איראן, או חיזבאללה, או בגלל שהמגעים בין ישראל לרשות הפלסטינית יגיעו, כפי שכולם מעריכים, למבוי סתום.

 

במקום לבכות על החלב (אולי נכון יותר לומר, הדם) שיישפך, מוטב לנצל עד הסוף את יתרונות ההפוגה. ישראלים ופלסטינים משני צידי הגדר בעזה משוועים לתקופה של שקט, ולא רק הם. הירידה החדה בטרור בכל הארץ תורמת תרומה אדירה לכלכלה. המשק מתייצב. התיירים חוזרים. תחושת הביטחון חוזרת למה שהכרנו כאן לפני ספטמבר 2000.

 

האתגר הוא ליהנות מהאתנחתא הזאת כאילו אין אחריה טרור ולהתכונן לחידוש הטרור כאילו אין הפסקת אש. זה אומר, בין השאר, ללכת כברת-דרך ארוכה לקראת דרישותיו של אבו מאזן: לתאם מהלכים. להוציא את צה"ל ממרכזי הערים. להסיר מחסומים. לשחרר אסירים מכל הסוגים, ביניהם גם אסירים ותיקים, בני 50 ו-60, שיש להם דם על הידיים. זה כואב רגשית, וכרוך במחיר פוליטי לא מבוטל, אבל אין, כנראה, מנוס.

 

ובו בזמן, לא לאפשר למחוללי הטרור להתארגן לסיבוב הבא. כאשר פרס היה ראש הממשלה, באמצע שנות ה-90, הוא סירב להפעיל לחץ על ערפאת לטפל בחמאס ובארגונים האחרים. זה היה משגה. ממשלת פלסטין החדשה ראויה ליחס של כבדהו וחשדהו. הרבה כבוד, הרבה אמון, הרבה עזרה. ולא מעט חשד, לפחות במה שנוגע לנחישות שלה לעקור משורש את הטרור. 

 

השבוע פורסם בכתב עת האמריקני מאמר מקיף מאוד, ומחמיא מאוד, על מוחמד עבאס, הלא הוא אבו מאזן. המאמר נכתב על ידי שניים: חוסיין ער'ה, ממקורבי הרשות הפלסטינית, ורוברט מאלי, שהיה עוזרו של הנשיא קלינטון לענייני המזרח התיכון.

 

השניים מגדירים את ההבדל בין אבו מאזן לקודמו: ערפאת הגיע למעמדו הלאומי בכך שהזדהה עם כל מפלגה, עם כל שבט, עם כל פלסטיני. אבו מאזן הגיע למעמדו בכך שלא הזדהה עם איש. ערפאת היה מעורב עד לצווארו בפוליטיקה הפלסטינית המקומית. אבו מאזן ריחף מעליה. ערפאת כפה את דמותו. אבו מאזן מצניע אותה.

 

הוא מוסלמי אדוק, ועם זאת הוא מתנגד בכל תוקף לערב את האיסלאם בפוליטיקה. במגעים שלו עם חמאס או הג'יהאד האיסלאמי, טוענים המחברים, אמונתו הדתית נותנת לו יתרון: הוא משוכנע שהוא מוסלמי לא פחות נאמן מהם.

 

ההסכמה הלאומית שנוצרה סביבו שבירה, הם אומרים. מעטים מאמינים בהשקפותיו. רבים יותר מאמינים שבמשך הזמן יגרמו לו לאמץ את השקפותיהם.

 

כדאי לשים לב לפסקה הבאה במאמרם, שנכתבה, מותר לשער, לאחר שיחות רבות עם אבו מאזן: "יש לאבו מאזן מעט מאוד תקווה שניתן יהיה להגיע להסכם כולל עם שרון. יותר מדי מפריד ביניהם, בכלל זה ההתנהגות של שרון בשיחות ביניהם, המקח והממכר, הסחר מכר, משחקי האחוזים ללא עיקרון מחייב.

 

"הוא גם לא תומך בהסכם-ביניים שיעקוף את הנושאים הקשים באמת. לדעת אבו מאזן, התקופה הקרובה מיועדת לצעדים חד צדדיים של שני הצדדים: ישראל תתנתק מעזה ומצפון הגדה, הפלסטינים יעשו סדר בביתם. המו"מ על הסדר כולל יידחה לתקופה שבה המוסדות הפלסטינים ישתקמו ומעמדם הבינלאומי יתחזק. המו"מ הזה יתנהל לא על ידי שרון, אלא על ידי יורשו. הפלסטינים יוכל לזרז את הבחירה ולהשפיע עליה".

 

אבו מאזן מתחיל את שלטונו ברגל ימין. על כך אין כמעט חולק. כושר השכנוע שלו גדול. אשר לכושר הנבואה שלו, ימים יגידו.

 

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים