נפלאות התשוקה

קשה לכתוב ביקורת על הדרה לוין ארדי, זמרת שמתנהלת בדרך עצמאית, שונה ומשונה, ומסרבת לציית לחוקי תעשיית המוזיקה, או לחוקים בכלל. קשה מפני שהדרה היא מעין גרסה מקומית מוקטנת ל"גרייטפול דד" או ל"פיש" - לא בז'אנר המוזיקלי, אלא בדרך שבה היא מתייחסת למוזיקה ולחיים עצמם.

מאז החלה לוין-ארדי ליצור מוזיקה, סתם ככה בגיל 36 לפני כחמש שנים, היא מרכזת סביבה שבט קטן וקנאי שנשבע בשמה. בתוך השבט הזה מתערבבים חברים, מבקרים, עיתונאים, מוזיקאים, מאהבים וגם הדרה עצמה, שמתאימה לכל אחת מהקטגוריות האלה. ואם זה לא מספיק, גם המוזיקה עצמה מסרבת להיכנס למשבצות.

כשאתה מגיע להופעה של הדרה, אתה אף פעם לא יודע איזה שירים תשמע. וגם אם תכיר את השירים, לא בטוח שתזהה אותם בגרסה הנוכחית. אתה גם לא תדע מתי ההופעה תיגמר (ההימור הסביר, רק כשייסגרו את המועדון). יש סיכוי שתישמע שיר שהדרה כתבה בדיוק לפני כמה שעות. סביר להניח שרבים מגיבורי השירים יהיו על הבמה או בכיסא לידך, די בטוח שהדרה גם לא תהסס להזכיר את זה. דבר אחד בטוח, בקבוק יין אחד לפחות יזלוג במורד גרונה.

בשנים בהם היא פעילה מוזיקלית, הופיעה הדרה עשרות פעמים, כתבה מאות שירים, והוציאה ארבעה אלבומים בהפצה עצמית. לרדיו היא כמובן לא פרצה, כמו כל האמנים בארץ ששרים באנגלית, אבל היא בהחלט מיצבה את עצמה כגיבורת שוליים והצליחה גם להציב רגל קטנה בדלת המובילה לעולם הגדול - עם מספר הופעות ושיתופי פעולה באירופה. השבוע היא משחררת אלבום ראשון (The Move) בהפצה מסודרת של חברת תקליטים גדולה "הד ארצי" תחת הלייבל "קלאודיה" המקדם אמנים מקומיים ששרים באנגלית. 

באה מאהבה

אולי בניגוד לציפיות, החיבור ל"הד ארצי" לא אילף את הדרה, שסירבה לעבוד עם מפיק עצמאי (אם כי ניכרת תרומתו של אלדד גואטה במיקסים) - וקשה מאוד לשפוט אם זה טוב או רע. מצד אחד, השירים של לוין ארוכים ברובם, מפוזרים, עמוסי טקסטים אישיים וחושפנים וקשים לקליטה. האלבום עצמו ארוך מאוד וכולל 17 שירים, רובם דומים מאוד זה לזה במבנה ובסאונד הדליל יחסית. התוצאה היא עומס אדיר וגודש מטורף - שהופכים את חווית ההאזנה לאלבום למאתגרת במיוחד ולעתים למתסכלת ומעייפת מאוד.

מצד שני, סביר שניסיון להכפיף את לוין-ארדי לתבניות מקובלות, לכתיבת שירים מסודרת, לצמצום - היה פוגם באיכויות העיקריות שמאפיינות אותה, תחושת החופש והלהט העצום. זה לא מקרי שלוין-ארדי זוכה להערכה אדירה דווקא בקרב מוזיקאים. דווקא היא, שהגיעה למוזיקה בלי המון ידע מוקדם, מתחברת אליה במקום הכי נכון - בתשוקה. אי אפשר להפריד בין הדרה לבין המוזיקה שלה, היא מציגה אמת אמנותית ורגשית מדהימה - וברגע שמצליחים להתחבר אליה, אי אפשר שלא להיכבש בקיסמה. אז נכון, יכול להיות שהאלבום הזה היה מוצלח יותר עם 4-5 שירים פחות, עם קיצורים בכמה שירים ועם יד מכוונת שהיתה מממשת את הפוטנציאל האדיר שטמון בהדרה, אבל יכול מאוד להיות שזה פשוט כבר לא היה דיסק של הדרה, אלא משהו אחר, מסורס.

בשורה התחתונה, לצד כל הבעיות, זה דיסק נפלא. אם שמות כמו ריקי לי ג'ונס, ג'וני מיטשל, אדי בריקל, קירסטי מקול וטורי איימוס עושים לכם את זה, אתם חיייבם לתת להדרה צ'אנס (ומקום טוב להתחיל הוא באתר שלה), שכן ברגעיה הטובים והממוקדים - היא ממריאה לגבהים שבהם נגעו היוצרות המשובחות ביותר, למשל ב-Break Me Down, אחד השירים היפים ששמעתי בחיי. האלבום כולל עוד שורת פנינים מופלאות: Music Makes No Sense למשל, שמעבר הקלידים בו הוא רגע מכושף להפליא, Brooklyn Beat ו-Sexual Underground הענוגים ו-Miracle At a Time, שיר קטן ומושלם.

ללוין-ארדי יש קול מיוחד מאוד, והיא עושה בו שימוש נבון. היא מצליחה ללטף, לענג, להסעיר ולרגש. רגע אחד היא הילדה הקטנה שזקוקה לחיבוק, ברגע אחר מאהבת סוערת. היא פגועה ופוגעת, מלאת ציניות, אבל באה ממקום של אהבה. כשהיא מצליחה לחבר את כל העולם הזה ללחן שחורג מהשבלונה הסיפורית שבה היא נתקעת לפעמים, התוצאה היא המוזיקה הכי יפה שאפשר לשמוע, ועוד כאן בסביבה.

מופע השקה חגיגי לאלבום ייערך ביום חמישי הקרוב ב-21:30 במועדון "קלאב הד" בתל אביב.  לוין-ארדי תתארח בפורום אורחי מוזיקה ישראלית ביום רביעי, בשעה 20:30.