מה עושה הרשת לזכרונות שלנו?

לאחר שפירמטתי בחודש שעבר את המחשב שלי בבית, והתחלתי להתקין את מערכת ההפעלה והתוכנות שאני משתמשת בהן בקביעות, מצאתי במקרה דיסק שלא נכתב עליו מה הוא מכיל. הכנסתי אותו לכונן וראיתי ששם התיקייה הראשית בדיסק הוא BackUp.

עוד גיבוי שעשיתי מתישהו, חשבתי לעצמי, כמו שאני עושה בכל פעם לפני שאני מפרמטת את המחשב. הסתקרנתי לדעת ממתי הגיבוי, אז בדקתי. התיקיות היו מהשנים 2000-1997.

ביראת כבוד ותחושה נוסטלגית משהו התחלתי לעבור על כל תת התיקיות וגיליתי אוצרות של ממש. הימים, יש לזכור, היו ימי מודם של 56K, וכל קובץ שהגיע (זחל, יהיה יותר נכון להגיד) למחשב שלי בתקופתו, נשמר בקפידה ובארגון מופתי.

הכל התחיל ממבצע בבנק

זה היה כיף גדול לבלות כמעט שעתיים תמימות מול המחשב, לעבור קובץ קובץ, להתרגש ולצחוק מהדברים הדביליים ששמרתי פעם וחשבתי שבטח ישמשו אותי בעתיד. הנה המכתבים הרומנטיים שהחלפתי עם נ' המיתולוגי, והנה התמונות של ש', שטייל חודשים ארוכים בדרום אמריקה והשתדל לשלוח לפחות פעם בחודש תמונות מעוררות קנאה; והנה התכתבויות הלילות הלבנים עם ההוא שכתב את השירים הכי יפים בעולם, שבפעם האחרונה ששמעתי ממנו, הוא התחתן ועשה שני ילדים.

אבל גם שטויות היו שם: פרויקטים של לימודים, תמונות שפעם הצחיקו אותי וקובצי מולטימדיה שונים ומשונים, שכל אחד מהם הזכיר לי משהו או מישהו אחר. במהלך ספירת המלאי של הנוסטלגיה האינטרנטית שלי, הבנתי שמאז שהמחשב והחיבור לאינטרנט נכנס אליי הביתה, הפסקתי לכתוב ביומן שניהלתי מאז גיל 14. אחרי הצבא, כשהתחלתי לעבוד ולמלא את חובותיי האזרחיות, פתחתי תוכנית חסכון בבנק וקיבלתי מתנה: שש שעות גלישה חודשיות.

ככה זה התחיל אצלי, בכל אופן. בחודשיים-שלושה הראשונים אפילו את מכסת שש השעות לא סיימתי. אחר כך גיליתי את IOL ואת הקסם שבכתיבה, ושש השעות החודשיות הפכו במהרה לשש שעות שבועיות; ובכל השנים האלה, מאז שנת 1997, המחשב והאינטרנט מתפקדים כשרתי הזכרונות שלי.

הכל ברשת

לא מדובר רק במסמכים, דואר אלקטרוני, או לוגים של שיחות ב-ICQ. הפעם האחרונה שפיניתי זמן לסדר תמונות באלבום "אמיתי" הייתה לפני ארבע שנים. אלבומי תמונות עשויים נייר ופלסטיק הוזנחו לטובת תיקיות עמוסות על המחשב. אם פעם, מתוך פילם של 36 תמונות, אולי 10 מהן היו באמת שוות להיכנס לאלבום המשפחתי (ונכנסו בכל זאת) - היום אפשר למחוק את ה-JPEG-ים שלא מוצאים חן בעינינו בלי להתרגש מבזבוז של כסף.

אז נכון, זה יוצא יותר זול לצלם בדיגיטלית, להעלות את הקבצים למחשב, להחליט מראש איזה תמונות רוצים להדפיס במעבדת צילום (במידה ואתם לא מצויידים במדפסת פוטו), ולהגיע אליה עם דיסק צרוב. אבל זה לא רק תמונות שמפוזרות בכל מיני מגירות בבית.

אם אני רוצה להיזכר בפרוטרוט מה חשבתי על סרט שראיתי, או ספר שקראתי, אני גולשת לפורומים בהם אני כותבת באופן קבוע, מבצעת חיפוש על הניק שלי, ומוצאת. החוויות והרשמים של רבים מאתנו מתועדים בכל כך הרבה מקומות ברשת, ועכשיו, עם כל הגוגל הזה, הרבה יותר קל למצוא מה חשבנו על איזה דיסק שכתבנו עליו ביקורת ב"השרת העיוור" לפני שנים.

משהו נפגם בחוויה

מאז אוגוסט 2001, אתר ישראבלוג מתפקד כשרת קולקטיבי של זכרונות, רעיונות ומחשבות לכל עמישראל היושב כאן ובתפוצות. אני לא יכולה שלא לתהות מה אותה נערה בת 15, שמנהלת בימים אלה בלוג, תחשוב על הטקסטים שלה, נאמר, עוד 7 או 10 שנים. האם היא תביט בטקסטים הללו, כפי שהיום אני מביטה ביומן שכתבתי בכתב יד לאורך תקופת התיכון והשירות הצבאי? אני לא בטוחה.

משהו משתנה בדינמיקת הכתיבה כשמדובר בחשיפה פומבית של רגשות ומחשבות, כמו גם תיאור חוויות פרטיות, בפני גולשים אקראיים. כשאנחנו כותבים באינטרנט, גם אם האדם מתחבא מאחורי כינוי שאי אפשר לקשר אותו לאף אחד, אנחנו שומרים על ריחוק מסויים מהחוויה, וגם מעצמנו, כי אנחנו יודעים שמישהו קורא אותנו (ואולי אפילו מגיב).

המחשב אולי חוסך מקום של דפים ומחברות, אבל משהו נפגם בחוויות הכתיבה, הקריאה והדפדוף. "הכל עובר למחשב", אמר לי קולגה בשבוע שעבר, ואני תהיתי כמה זה באמת טוב כשמשפחה נאספת בעמידה מול צג מחשב בשביל לצפות יחד בתמונות שצולמו באמצעות המצלמה הדיגיטלית - ולא כמו פעם, בישיבה משפחתית בסלון, עם ערמות אלבומים המתעדים שנים ארוכות של אירועים.

גם אם מדובר בתמונות שיצאו קצת עקום, לא בפוקוס, או עם עיניים אדומות. אז, אני חושבת, היינו הרבה יותר אמיתיים. בעיקר עם עצמנו.