בדרך אל האושר
ההצגה החדשה של מיקי גורביץ' בתיאטרון "החאן" מנסה להפריד בין הדימוי של האושר לדבר עצמו. "אני לא יודע אם האושר קיים", אומר גורביץ' בראיון לקראת הבכורה בתל-אביב
מזה שנים מגיש מיקי גורביץ' לקהל הישראלי תיאטרון רב שכבתי, מורכב ובלתי מתפשר. בתוך תיאטרון "החאן" הירושלמי, אותו הוא מנהל אמנותית בארבע השנים האחרונות, הצליח המחזאי והבמאי בניגוד לכל הסיכויים, לייצר אי של עשייה תיאטרלית משובחת שנבנתה סביב להקת שחקנים רב-גונית. מלחמות ההישרדות של התיאטרון בעיר הבירה ההולכת ודוחקת את מוסדות התרבות שבה, קיבלו ביטוי בהפקות התיאטרון כמו "הקמצן" של מולייר, "המלחמה על הבית" ו"מילה של אהבה". הפקות התיאטרון של גורביץ' מערבבות בתוכן חלום ומציאות, משלים ונמשלים, סרקזם משונן אבל גם לא מעט רוך. את התערובת הזו ניתן למצוא גם ב"אושר", מחזהו החדש של גורביץ' שמציג בימים אלה בחאן.
ב"אושר", כמו בהפקות קודמות של גורביץ', ניתן להגדיר רק את קווי המתאר של העלילה. מה שנמצא בין הקווים הוא מסע חוויתי הזוי שהמילים צרות מלהסביר.
המחזה מתרחש בבית משותף שבקומתו העליונה גר זוג נשוי, בקומה שמתחת מתגורר אביו המבוגר של הבעל ובקומת המרתף משחקים בקלפים ארבעה גברים. באולם יושב זוג נוסף שצופה בהצגה, אותה מנחה איש מכירות אנרגטי שמבטיח ערב אינטראקטיבי, לא מטריד ומלא בהפתעות ואושר עילאי.
"אני לא יודע בדיוק אם האושר קיים או לא", משיב גורביץ' לשאלה המתבקשת מהו אושר, "ואני מתקשה מאוד לענות על השאלה הזו. אם אנחנו מדברים על ההצגה אני חושב שהיא פסיפס של מצבים ורגעים שכולם שזורים בחוט עלילתי אחד ומנסים לבטא את הכמיהה האנושית והריצה אחר הדבר הזה שנקרא אושר".
ההצגה מתעסקת באושר, בתיאטרון ובגבולות המדיום עצמו. כך למשל לצד השחקנים במחזה, מופיעים שני פרשנים שמסבירים לקהל את המתרחש ומנחה שדואג לנוחיותו של הקהל ממש כמו בתכניות טלוויזיה.
"זה קודם כל ניסיון להבין את הדימוי שלנו לאושר. כמובן שיש כאן גם אלמנט סאטירי שמתבונן בחיים שלנו כאן והיום ובמצב הקיומי הסכיזופרני שיצרה הטלוויזיה. יש משהו אבסורדי בפער שבין מה שאתה רואה כשאתה פותח את ערוץ 2 לבין החיים האמיתיים במדינת ישראל. המרחק בין העליצות, הדיצה, השמחה, האושר וההבטחה לאושר שערוץ 2 מקרין בכל רגע נתון כמעט לבין היומיום הוא בלתי נתפש. ככל שהמצב נעשה חריף וחמור יותר במציאות, המסך יותר ויותר מחייך אלייך והעליצות שמשתקפת דרכו גדלה. זה מטריד".
אז מה שאתה מציע הוא להסתכל במציאות כפי שהיא, ולא לייפות אותה?
"כן. מוכרים לנו לוקשים כל הזמן ואנשים מאמינים בהם. ערוץ 2 הוא ערוץ של פרסומות, וכל מהותו הוא שתשב מול המסך ותבהה בפרסומות שהן לוקשים. לפעמים גם התוכניות עצמן הן פרסומת אחת גדולה".
בקטע מסוים בהצגה אומר המנחה "מה שמשם שמחה" ומכוון אל הקהל, "כאן סיוט" ומכוון אל הבמה. לשמח את הקהל זה סיוט?
"לא, חלילה, זה משפט שמתייחס בעיניי למהות האמנות והתיאטרון שדורשת מרחק והסתכלות. יש משפט אחר של המנחה שאומר 'בנאדם לא יכול לשבת בשקט על הכסא שלו ולראות הצגה ומפה מתחיל כל הסבל האנושי'. זה כמובן פרפרזה על פסקל שאמר שאדם לא יכול לשבת בשקט בחדר שלו ומכאן מתחיל כל הסבל האנושי. יש בבני האדם צורך תמידי להגיע כל הזמן למקום שבו הוא איננו. אני חושב שכל אחד מכיר את זה מעצמו, כשהוא רוצה להיות דווקא איפה שהוא לא, כי איפה שאנחנו כן, כבר היינו. זה כמובן עסק קצת מורכב ועמוק ואני אומר את זה בצורה קצת פשטנית, אבל אני חושב שזה מסר שבמהותו נכון".
בתכניה כתובה המילה "אושר" ומתחתיה המילה "קומדיה". זה נשמע כמו חיבור בלתי אפשרי.
"קומדיה זה ז'אנר מאוד רחב, ואם תסתכלי ב'גן הדובדבנים' של צ'כוב גם שם כתובה המילה קומדיה. אני חושב שהמילה הזו מתייחסת לקומדיה האנושית, לטיפשות, לטעויות שאנחנו עושים. השילוב בין קומי לדרמטי וטראגי, תמיד דיבר אליי ותמיד מגרה אותי. אני חושב שזה חלק מאוד מהותי מהחיים שלנו שנעים בין עליצות ובין צרה. זה חלק מהתחושה שקיימת בי וזה משהו שאני מנסה להעביר מהבמה. ברור ששימוש באמצעים קומיים מחדד את הכאב ומחריף את הרגעים שבאים אחריו".
גם בהצגה הזו אתה שובר את "הקיר הרביעי" ומערבב בין הקהל לבמה. טשטוש המרחק בין קהל לבמה אהוב עליך?
"מבחינתי תיאטרון הוא לא רק זירת ההתרחשות אלא הוא דימוי כשלעצמו. אדם חברתי הוא אדם משחק מתוקף זה שאנחנו כל הזמן נראים, וזו נקודת המוצא שלי. החיץ הזה בין הבמה לאולם הוא חיץ שמגרה לשבור. אני כל הזמן בחיפוש אחר עוד ועוד דרכים לשבור את ההרגל הזה של קהל ישוב במקומו ומתבונן. שבירת החיץ מגביר את תחושת הסכנה ואת העירנות".
הכוריאוגרפיה בהצגה מאוד דומיננטית, על גבול תיאטרון-מחול. למה חיפשת להדגיש את הצד הזה בהפקה?
"אני כל הזמן מחפש דרכים להרחיב את הסגנון ולמצוא עוד אפשרויות הבעה. כשראיתי מופע של רננה רז, חשבתי ששיתוף פעולה ביננו יכול להיות מאוד טוב. העבודות שלה מאוד תיאטרליות, ויש בהן מידה רבה של ריקוד, וזו בעיני צורת ביטוי נוספת שלעתים היא עדיפה על המילה. המילים בעיני צריכות לבוא כשאין ברירה, באופן כללי. תיאטרון במהותו הוא פעולות, התרחשויות ומצבים והמילות באות אחרי. נדמה לי שהיצ'קוק היה זה שאמר שברגע שהסרט התחיל לדבר, השחקנים הפסיקו לשחק, כי הדיבור החליף את המשחק באיזשהוא אופן. הפעולות שקודמות לדיבור מאוד מעניינות אותי, וצורת הביטוי הלא מילולית גם היא מרתקת בעיניי. בהצגה יש רגעים נוספים שהם לא ריקודיים אבל ההתרחשות שבהן אילמת. זה בלט יותר ב'צל חולף' שהיתה הפקה שכל כולה היתה נטולת טקסט. זה מעניין בעיני".
לתפאורה יש מקום מאוד אלגורי בהפקה, כשההתרחשות הבימתית קיימת ונעלמת בין מסכים חצי שקופים. זה כמו האושר אולי, שלא ברור אם הוא קיים באמת או לא.
"עם זה התחלנו את העבודה על ההצגה הרבה לפני שידענו מה העלילה. התחלנו את העבודה עם מסכים שהיו הרעיון הראשון שלי. הרבה פעמים אני יוצא דווקא מתוך האמצעי ולא מהתוכן. האמצעים נותנים להצגה אנרגיה ואופי, ובמקרה הזה חיפשתי דרך לשבור את החלל של החאן שהוא במהותו נטול מסך וגם לנסות להעביר תמונות. בתיאטרון חילופי התמונות הרבה פעמים מאוד מגושמים ורציתי להתגבר על המגושמות. זה תפקיד הווילונות".
בתוך ההזיות והסרקזם וההומור והקסמים, המקומות שהכי מרגשים בתיאטרון שלך הם המקומות השקטים והנקיים מפירוטכניקה.
"בעידן הקולנוע, פירוטכניקה בתיאטרון היא די מגוחכת. הרגעים השקטים אהובים עלי, וכשהם עשויים היטב יש בהם את כל מה שצריך".
"אושר" - ימים ב'-ה', 7-10 בפברואר, בשעה 20:30 בתיאטרון החאן בירושלים.
לפנייה לכתב/ת 
