זו לא הפעם הראשונה, אבל זה עדיין קשה, עדיין צורב – ועדיין הכרחי. נשיא גרמניה עומד ונואם בגרמנית
והוא אורח הכבוד של הכנסת, ואפילו מי שבחר להיעדר לא עשה זאת הפעם בצעקה מופגנת אלא בקול דממה דקה.
בשבוע שעבר ציינו 60 שנה לשחרור מחנה המוות אושוויץ. עוד מעט, בתחילת האביב, נציין את יום השואה. בין לבין יימצאו עוד תאריכים בלוח השנה כדי לחבר אליהם את הזיכרון, שהוא מופלא וממאיר כאחת. מופלא מפני שיש בכוחו – כך אני רוצה להאמין – כדי לשנות את פני ההיסטוריה העתידית כך ששוב לא יישמעו בהן פקודות בגרמנית שקוראות להשפיל ולבזות ולהפחיד ולהמית. וממאיר, מפני שהוא פושה ומשתלט על מה שכלל לא נכון לזכור, על מה שכלל לא יעיל לשנוא. למשל, צליל של שפה. כל שפה.
בגרמנית קראו ליהודים "לא איש", niemand, והורו על הכחדה – מילה מעניינת בשפתם, שפירושה המילולי הוא "לאיין". לעשות מן החיים אין מוחלט, העדר גמור, אפילו לא שרידים של אפר. מין קטגוריה מחשבתית בכלל לא נתפסת, מפלצתית ממש. אולי קיוו שתהיה אפילו מעבר לכוחו של זיכרון.
אבל באותה שפה עצמה כתב היינה שירי כיסופים למולדת עמו הישן, ובאותה שפה בדיוק חזה הרצל את לידתה של מדינה חדשה. אני מוכרחה להודות שבה שמעתי גם את שירי הערש הראשונים שלי מפי אמי, שהחליטה לדבר גרמנית ולהנחיל לי את השפה למרות שעברה מה שעברה, ולמרות ששמעה גם היא מלים שאסור לומר לאיש, אף פעם ובשום לשון.
ממנה למדתי גם שאין שפות רעות. יש רק אנשים רעים, וחלוקתם ללאומים וללשונות היא סוג של פשטנות מחשבתית הרת-אסון. היא הופכת את נושאי המחשבה הזאת לאנשים מפוחדים וגזענים בעצמם, והיא משתלטת עלינו מכוח הזיכרון, שברבות השנים נוח לו יותר להיאחז בסמלים ישנים במקום להורות על בדיקות מחודשות של המציאות. קל מאוד, קל מדי אפילו להתנגד לנאומו של נשיא גרמניה בשפה הגרמנית, ובכך להוכיח את מידת כבודנו כלפי הנספים וכלפי הניצולים. אבל מי שם אותנו, 60 שנה אחרי, לשמש להם כמליצי-יושר צבועים, כאוחזים בקרנותיו של סמל שאין מאחוריו כבר דבר?
אני מודה עוד שלא נוח לי לטייל בגרמניה, למרות שהשפה אינה זרה לי ואנשי המקום גם הם איכשהו מוכרים מקיום אחר, קיומו של הזיכרון. וטוב שאינני נציגה רשמית של דבר וחצי דבר ולכן אינני אנוסה להיות שם ולבדוק שוב ושוב את היחס האמביוולנטי של תרבותנו לתרבות הגרמנית.
אבל מי שהחליט לאפשר לנשיא גרמניה לנאום בשפתו, כמקובל בין עמים ומדינות שמקיימים זה עם זה קשר דיפלומטי רציף ותקין, היה נציג רשמי והחליט בתבונה וביושר, וכאילו אמר – מעל ומעבר לזמן, לכאב, לשנאה אפילו, עכשיו עלינו לנהוג כבני תרבות, כמי שמקיימים את עקרון ההדדיות: מכירים בזכותו של הזולת לנהוג כאן כפי שהיה נוהג בכל מקום אחר בעולם, ולנאום בלשונו. בדיוק כפי שיכירו בזכותו של נציג ישראלי רשמי לנאום בפני הבונדסטאג בעברית.
ובצדק יכירו, ולא מתוך אשמה. 60 שנה אחרי תום מלחמת העולם השנייה, גם אם הזיכרון מצווה לנו אחרת, לפעמים חובה עלינו לנהוג לא כצאצאי הניצולים, אלא רק כבני אדם – ואולי זה עוד יהיה הזיכרון התרבותי החשוב ביותר שאפשר יהיה להפיק מביקורו הנוכחי של נשיא גרמניה בישראל.
איננו אמורים לאהוב את צלילי השפה הגרמנית או להיות אדישים אליהם לחלוטין, רק להבין שחובתנו לכבד את האדם באשר הוא אדם, כולל גם את חובתנו לתת לו לומר לנו מלים בלשונו, וחובתו להאזין לנו וללשוננו.
