העוקץ ההודי: איך נפלנו במלכודת תיירים אמיתית
הנה סיפור שכדאי לקרוא לפני שנוסעים לטאג' מאהל: גם תרמילאים אחראיים, מסודרים, עם ראש צלול ומדריך "לונלי פלנט" ביד, עלולים למצוא את עצמם נסים על נפשם, בורחים מנהג ריקשה באמצע שום מקום, רגע לפני שהם נופלים ברשת ומסתבכים בצרות. לקרוא, להפנים ולהיזהר
היינו בסביבה, אז החלטנו לא לפסוח על פלא העולם העומד לו זקור בעיר אגרה, שזכתה בקלות בתואר העיר הדוחה ביותר בהודו.
במהלך הנסיעה הקראתי לבן זוגי ממדריך לונלי פלנט, על מקרים בהם בעלי מסעדות נהגו להרעיל את תיירים שאכלו אצלם, כדי שהאומללים יפנו לרופאים, שכמובן גבו מחירי עתק, וכך גם המסעדנים וגם הרופאים "גזרו קופון" על גב (על בטן!) התיירים. בן זוגי הצהיר שאין בכוונתו לאכול באגרה, ואני הרגעתי ואמרתי שהאירוע האחרון היה ב-2002 ושאין מקום לדאגה.
בעוד הרכבת מאיטה, התבוננו בנופי סלאמס שכמותם עוד לא ראינו, ואני מקווה שגם לא נראה. ערימות זבל, רפש וטינופת, ועליהן בני אדם כורעים לעשיית צרכיהם. בין אלה לאלה רחשו זבובים, פרות ושאר ירקות. הכל צפוף, נטול חן וחיוּת. בן זוגי אמר שבתחנה הזו הוא לא יורד, אבל אז מישהו בקרון הודיע שזוהי אגרה. הפלא ופלא. ירדנו.
רגע לפני שירדנו, מצאתי עוד אזהרה בלונלי פלנט, כנגד רמאויות שמבצעים נהגי ריקשה וחנויות תכשיטים למיניהן. מחברי המדריך הוסיפו ואמרו כי כל אלה הם כלום לעומת "אם כל הרמאויות באגרה - 'הונאת ייבוא אבני-החן'".
מתוך הלונלי פלנט: "במסגרת תרגיל זה, יציע בעל החנות לתייר התמים שיעזור לו להימנע מתשלום של מסי קנייה וייבוא בכך שיעביר עבורו את אבני החן למדינתו (כפיקדון יירד סכום מסוים מכרטיס האשראי שלו). כשיחזור התייר לארצו – מבטיח המוכר – ימתין לו שם נציג החברה, יחזיר לו את מלוא הפיקדון ואף ייתן לו נתח כלשהו מהרווחים. אלא שבכל המקרים אבני החן מזויפות, נציגי החברה לא מופיעים, והמטייל מגלה שכרטיס האשראי שלו חויב בסכום של כ-1,000 דולר".
תהיתי מיהו התייר המטומטם שייכנס במקום כה מפוקפק לעסקאות שכאלה. ירדנו מהרכבת.
משהו פה מסריח
החלטנו לא לבזבז בעיר רגע מיותר, ולרכוש כרטיסים לוראנסי עוד באותו היום. לא היה מקום ברכבות בשלושת הימים הקרובים. לא ראינו בזה אות חשוד משמיים, והחלטנו להמשיך בדרכנו. באותו רגע הופיע משום מקום מישהו לעזרינו: "יש לי חברת נסיעות", אמר, "אוכל למכור לכם כרטיסי נסיעה ברכבת". החלטנו ללכת איתו ולשמוע מה ההצעה, אפשרויות נוספות ממילא לא היו לנו.
הגענו אל הסוכנות שלו. אני מיד הרמתי גבה: על הקיר לא היתה תלויה אף מפה, לא היה מכשיר טלפון או מחשב - אף סממן של סוכנות נסיעות. שאלתי בקול רם, "איזו מן סוכנות זו?" ובן זוגי אמר לי להיות מנומסת. להפתעתנו, הבחור שחיכה לנו ב"סוכנות" דיבר עברית רהוטה – הודי שיודע לנקוב בשמות של מושבים, ערים ואפילו בשמות של חנויות ברחוב שנקין בת"א. הבחור שדיבר עברית אמר שהם יכולים למכור לנו כרטיס לנסיעה ברכבת שעוצרת היום בלילה בכפר קטן המרוחק רק חצי שעה מאגרה. הודעתי לבן זוגי שמשהו פה מסריח, ושאני לא נוסעת באישון לילה ל"כפר קטן" כדי לחפש רכבת שיוצאת לוראנסי. אחרי כמה דקות הודיע "הרהוט", שהחליט למכור לנו אמינות בכל דרך, שבדיוק נגמרו הכרטיסים לרכבת שהוא הציע, ושכמובן שהוא לא ימכור כרטיסים לרכבת שלא קיימת.
לזכותו של דובר העברית אפשר לזקוף רק טיפ קטן שהוא שחרר לחלל האוויר: הוא אמר שבמקרה שאין כרטיסים למחלקה שנייה, ניתן לרכוש כרטיסים למחלקת "ג'נרל" ולהצטופף עם ההודים, עד שיעבור הכרטיסן ובאמצעותו נוכל לשדרג את הכרטיס.
הודעתי שאנחנו נוסעים קודם כל לטאג' מאהל שהרי רק לכבודו הגענו לעיר. הבחור, שלא רצה להיפרד מאתנו, החליט להסיע אותנו, וגם להמתין במקום עד שנסיים את הביקור.
לא בדרך הישר
הוא מצטלם יפה, את זה כולנו יודעים, למה להרחיק עד אליו? אינני יודעת. הביקור ארך לא יותר מחצי שעה. בשלב הזה אני כבר הייתי לחוצה, אפילו זלגו לי כמה דמעות – לא ידעתי איך יסתיים היום הזה. בן זוגי כבר חש את הבטן, כיאה לעיר בלי תשתיות.
סיימנו את הביקור המלכותי. יצאנו והוא כמובן היה שם, חיכה לנו. אולי היינו צריכים לנסות לברוח בנקודת הזמן הזו. הוא שוב הסיע אותנו אל ה"סוכנות", שם היה זוג תיירים נוסף, שבוודאי שמע את "הרהוט" מלהטט בשפה נוספת. אני הודעתי בקול רם שאיננו מתכוונים לרכוש כרטיסים ויצאנו, למורת רוחו של "הרהוט".
"הנדבק" מהבוקר לא הרפה גם כעת, והושיב אותנו בריקשה שלו. ביקשתי ממנו להוביל אותנו לתחנת הרכבת, בתקווה ששם נמצא את הדרך להמשיך בטיול.
הנסיעה לתחנה נמשכה ונמשכה. למרות שהגענו בבוקר ולא ממש הכרתי את הדרך, נראה היה לי שהנסיעה לוקחת הרבה יותר זמן מאשר בדרך הלוך, וגם הנופים לא היו מוכרים או אפילו דומים לנופים שראינו קודם. מדקה לדקה הבחנו שאנו נכנסים לאזור של בסיס צבאי. הזכרתי לבחור שאנחנו רוצים לרכבת – אחרי הכל תיתכן גם טעות, לא? הפחד גאה.
ביקשתי לרכבת והוא מלמל משהו שלא ממש הבנתי. רק אחרי שחיברתי את צרור ההברות הבנתי שהוא לוקח אותנו לחבר שלו שצריך עזרה, "כמו שעזרתי לכם כל היום, אני מבקש שתעזרו לו". לא הבנתי לאיזה סוג של עזרה הוא מתכוון, והוא הוסיף: "החבר שלי, נוסע לארץ (ישראל) בחודש הבא, והוא צריך עזרה". חשבתי בליבי: ניחא, עזרה, מה כבר הוא צריך? והוא לא חדל: "עזרתי לכם כל היום ועכשיו אתם תעזרו עם התכשיטים ואבני החן". ב-ו-ם.
הבנתי. הבנתי באותה שנייה איך נופלים תיירים קורבן לעסקאות אבני חן מפוקפקות. היינו בדרך המהירה לעסקה כזו. הוריתי לנהג בתקיפות לנסוע לרכבת. זה לא עזר לי והנסיעה הפכה מהירה יותר, בנוף צבאי יותר, בשעת בין ערביים חשוכה יותר.
בן זוגי חש בבטנו ואנו נלקחים בריקשה שכלל איננו רוצים להיות בה. הנסיעה יכלה להסתיים בכל מיני אופנים מפחידים יותר או מפחידים עוד יותר, אולם לחלקיק שנייה הריקשה נעצרה בגלל קלקול כלשהו, ואנחנו קפצנו והתחלנו לברוח. הוא תיקן את התקלה במהירות והחל לנסוע אחרינו כשהוא צועק בקולי קולות.
המשכנו במנוסה עד שהגענו לאזור בו עמדו כמה אנשים. "הנדבק" נאלץ להפסיק לצעוק ואנו יכולנו לתפוס לנו ריקשה אחרת, שתיקח אותנו לרכבת.
לילה לא שקט
לילה. הרכבת מופיעה באיחור אופנתי. אין לנו כרטיס למחלקה הרצויה ואנו נאלצים לעלות על הקרון של המחלקה הגנרלית, בה גם הודים מעדיפים לא לנסוע. צפוף מאוד, ואנו עוברים לשבת בתחילת הקרון, ליד השירותים המצחינים מ-24 שעות של שימוש ונסיעה.
כבר אחת בלילה והכרטיסן טרם הופיע. במקומו מופיע חייל (או מישהו שנראה כמו חייל), עם רובה גדול על השכם. הוא מציע לנו לקנות במחיר מופקע כרטיסים למחלקה שנייה, לסליפר (sleeper). וודאי שהסכמנו, למרות שלא היינו בטוחים אם הוא מוכר כרטיסים לא לו.
נראה כי הוא מכר את הכרטיס שלו ושל חבריו, כי אלה ישבו כל הלילה ערים להסתכל עלי, בחורה מערבית בהירה שמנסה לישון, כשמעליי בחור חולה שכחכח וירק ללא הפסקה. לקראת צהריים הגענו. אני נדבקתי במחלה של הבחור שישן מעליי, בן זוגי נדבק באם כל מחלות המעיים, אבל הגענו לוראנסי.
לפנייה לכתב/ת 
הטאג' מאהל. כן, הוא מצטלם יפה
צילום: רויטרס
אבל למה להרחיק עד אליו?
פרסום שימושי
מומלצים
