למות עליהם
הערב ישודר הפרק האחרון של "עמוק באדמה". סמדר שילוני, צופה מכורה, נפרדת בהרהורים נוגים מהסדרה הכי טובה על המסך
כל מי שהתמסר אי פעם ל"סיקס פיט אנדר" מכיר את התחושה. הפרק מתקרב לסיום. אתה יודע את זה כי כבר עבר די הרבה זמן מאז שהוא התחיל. חישוב מהיר קדימה מבהיר לך שכבר לא תהיה עוד הפסקת פרסומות, אבל אתה לא רוצה שזה יהיה הסוף. אתה אומר לעצמך "לא.. רק עוד קצת. תנו לי עוד סצנה אחת.. עוד הצצה קטנה למה שקורה הלאה.. עוד קצת מהירוק-אפור הזה...". ואז המסך מלבין. משום מקום מגיעה מנגינה נוגה, היא תמיד נוגה, והכתוביות מתחילות לזרוח מבעד לפריים וזה הסוף. אתה לוקח רגע אחד ארוך, חושב על השעה האחרונה ואומר לעצמך, בשקט ובהשלמה, אני מכור. אני מכור למשפחת פישר.
לא קל להיות מכור למשפחת פישר. הפישרים הם משפחה תובענית, קשה, מורכבת. הם משפחת בריידי שהתפכחה אל המאה ה-21 וצועדת על הזכוכיות של החלום האמריקני המנופץ. וזה כואב. אבל כמו כל אתגר שמעמת אותך עם הצדדים הכי מהותיים שלך, הגמול לא מאחר לבוא. לפני שהבנת מה קורה, "סיקס פיט אנדר" שואבת אותך פנימה, מזדחלת לך אל הווריד ומתמקמת שם בנוחות יחסית, שהרי שום דבר לא נוח בחיים שמוצצים את דמו של המוות כדי לחיות. היא מתיידדת עם כל כדוריות הדם האדומות שלך, עם הגבשושים הלבנים שאוכלים את החיידקים הרעים ועם הטסקיות הקטנות שמקרישות את הפצעים כשצריך. אחרי שהיא השרישה בכל חלקה אפשרית, או אז היא נשענת אחורה בנחת, מניחה את הרגליים על הרגשות שלך, לוחצת על הבלוטות ומעבירה לך ערוצים בנשמה. ואתם מתמסרים, כי אתם מכורים. אתם מכורים למשפחת פישר.
הערב (22:50, ערוץ 2) ישודר הפרק האחרון העונה. בפרק הקודם העלתה רות, דווקא היא, את השאלה שמנקרת בתודעה של כל מי שמחתים כרטיס בסדרה. למה החיים הם כאלה? היא תוהה-תובעת מדיוויד. למה? לאף אחד ב"סיקס פיט" אין תשובה מניחה את הדעת. אף פרק לא נגמר פה בקתרזיס ביל-קוסבי סטייל. נדיר שמישהו מגלה מי הזיז את הגבינה שלו ולאן. אבל אתם מקבלים את הדין ונשארים שם בכל זאת. כי משפחת פישר שולחת מד שמן לשלולית הקיומית שלנו ומראה לנו כמה היא עמוקה. היא מנסחת דילמות קמאיות של אבדן, נזקקות ופחד מדחייה בדייקנות תסריטאית מושחזת, מחדדת אותן עד שהן דוקרות. מוות? הצחקתם אותי. הם הכי בועטים בעולם.
רוצה לחבק
משפחת פישר נכנסה לי לנשמה. אני לא זוכרת משפחה אחרת שעשתה את זה ככה. כל יום ראשון בלילה אני רוצה לחבק כל אחד מהם, אני רוצה להגן על דיוויד, לעודד ולתמוך בקלייר, להקל על רגשות האשם של נייט. אני רוצה לצמוח עם רות. אני מתה לשבת עם נתנאל פישר לאיזו שיחה על החיים שמעבר. אני רוצה להושיב אותם לשיחת מוטיבציה במטבח, להסתכל להם בעיניים ולהגיד להם: "ככה! זה למה".
דרך ארוכה עברנו עם הפישרים, לטוב ולרע. שלוש עונות שנראות כמו חיים שלמים. דיוויד יצא מהארון, אחר כך הוא יצא מהקטקומבה ועכשיו הוא לא מפסיק לפטפט על מערכת היחסים שלו עם ריקו, ההומופוב הקלאסי, שמתפקד עכשיו על תקן יועץ לענייני זוגיות תוך כדי שהוא מטפל בעוד בר מינן. נייט הפך מילד שאנטיפי שריחף בין בחורות ומצץ קצת צוף מכל אחת לבורגני מתוסכל שכל כך רוצה לעשות את מה שצריך.
רות' זנחה את המניירות השמרניות ועכשיו היא מתעקשת לפרוץ את כל הגבולות של עצמה, מה שהופך אותה לבחורה הכי אמיצה בשכונה אחרי ברנדה, שהספיקה לעשות סיבוב במאד-לנד, להתפרק ולאסוף את עצמה בחזרה. וקלייר, הו קלייר, אני שומעת את הציפורניים שלה חורקות על הלוחות הטקטונים של היום יום שלה כשהיא מנסה לא לטבוע, אבל גם היא הופכת לאשה שעומדת על דעתה.
וככל שזה הולך ונהיה רע, זה הולך ונהיה טוב. אלן בול לקח אותנו אל תוך העונה הזאת, ובעוגיות מתוקות ומסיחות דעת סימא אותנו להאמין שהכל מסתדר. דיוויד וקית' הולכים לטיפול; נייט משלים עם הממוצעות הבורגנית של אשה, תינוקת, עבודה; קלייר מצאה בחור נורמלי שלא יעשה לה את המוות; אפילו רות' מצליחה לפרוץ דרך עקלקלה ולהגיע אל הדד-מאן וואקינג הזה, ארתור. ואנחנו, מורגלים במגמת שיפור כנרטיב טבעי של סדרות, כמעט מאמינים – כל כך רוצים להאמין – שהנה, יש חיים אחרי המוות, משהו טוב סוף סוף קורה למשפחת פישר.
אבל מתחת לפני השטח הכל רקוב. הכל רוחש ומתולע. שום דבר לא בסדר. וברגע אחד עובר איזה צונאמי רע, איזה גל עכור שמערער את היסודות והכל קורס. עבודה של כמעט עונה שלמה יורדת לטמיון. אוי ואבוי! אתה אומר לעצמך, מעיף מבט נואש על ההריסות מסביב, עוד פעם כולם רוצים למות! בול או לא בול, הוא בחיים לא יצליח להחזיר את הכל למקום עד סוף העונה! מה יהיה?
אז עכשיו אנחנו בואכה הפרק האחרון של העונה, וכבר די ברור שזה מה שיהיה. אין הפי אנד עמוק באדמה. יש חושך. ליסה הלכה. קית' ודיוויד לא מתאימים. ראסל הומו. ג'ורג' אולי אוהב את רות', אבל הוא אהב גם שש נשים שונות לפניה, ואף אחד לא מבטיח שאיתה זה יהיה אחרת. בילי חוזר להיות הפסיכי שהוא ברגע שהוא מפסיק לקחת את התרופות. נייט לא מצליח להשתלט על החיים שלו. ואלה החיים שלו, שלהם, ושלי, ושלך. שום דבר לא יסתדר עד סוף העונה, וכנראה גם לא עד סוף העונה הבאה, ואתם יודעים מה? כנראה שגם העונה החמישית והאחרונה לא תביא איתה את התשובה הסופית של אלוהים לברואיו. כי אין בכלל דבר כזה. יש רק "ככה" אחד ארוך, עמום ומהדהד, כמו פעמון כנסייה בתוך ארון קבורה.
הפעם הבאה שנפגש עם נתנאל לצלחת חילבה תהיה בעונה הרביעית (והלפני האחרונה) של "עמוק באדמה", שתעלה בחודשים הקרובים ב"קשת". תחזיקו מעמד.
