צימרים: נוף זה לא הכול
בילוי בצימרים הפך לאופנה, אבל יותר ויותר בעלי צימרים מגלים שהעסק לא קל. כדי להרוויח יפה צריך לבצע השקעה גדולה, להיות עם אורך נשימה של שנים עד שהיא מחזירה את עצמה, ולהתמודד עם תחרות קשה מצד בתי-המלון, שהצניחו מחירים. האם משתלם להיות בעל צימר?
אסנת מלצר היא אחות מוסמכת ואקדמאית בהכשרתה. למרות שהיה לה עתיד מבטיח בבית-החולים זיו בצפת, שבו עבדה, החליטו היא ובעלה להקים עסק של צימרים במטולה, "במקום הכי קרוב לחיזבאללה", אומר בצחוק בעלה, עו"ד עמיר מלצר. היא עזבה את בית-החולים, השניים הקימו צימרים בשטח ביתם, ובשנה האחרונה השקיעו 120 אלף שקל בשדרוגם, כך שהם כוללים עתה ג'קוזי, בריכה וסאונה, וכן מרכז טיפולי לחולי פזוריאזיס וסוכרת.
"בחנוכה האחרון", מספר מלצר (שהוא גם ראש סיעת האופוזיציה במועצה המקומית במטולה), "הודיעו פתאום ברדיו על מתיחות בהר דב. לא היה שום קשר למטולה, אבל בתוך חמש דקות ירדנו מתפוסה מלאה לאפס. כולם ביטלו. ההוצאות שלנו כל-כך גדולות, שאם הרשויות לא יבואו לקראתנו, פשוט נתמוטט. היום ברור לנו שאסנת לא היתה צריכה את ההרפתקה הזו, והיתה צריכה להישאר בעבודתה" (הוא עצמו לא עזב את עבודתו למען העסק החדש).
מלצר אינה היחידה שעזבה מקום עבודה יציב לצורך הרפתקת צימרים. חדווה שלוש, בת 39, תושבת המושב חוסן שליד מעלות, היתה במשך עשר שנים מנהלת שירות אזורי ומפעילה של צוותי ניקיון בחברת "השמירה". לאחר שפוטרה החליטה להקים שלוש יחידות אירוח בביתה. "בעלי עובד במפעל מתכת, והשקענו בזה את כל החסכונות והקרנות שלנו - 600 אלף שקל", היא מספרת. "זה היה לפני שלוש שנים. אומרים שהחזר ההשקעה נעשה רק אחרי חמש שנים. בינתיים, ממה שאנחנו מרוויחים אי-אפשר להחזיק משפחה".
ענף הצימרים הישראלי החל להתפתח לפני כ-15 שנים, כשנוצר צורך במוצר תיירותי עממי לשכבת האוכלוסייה ה"מטיילת", ובמקביל מושבים וקיבוצים נקלעו למשבר והיו חייבים למצוא פרנסה משלימה או חלופית לחקלאות.
מאז צומח הענף בקצב שנתי של 7-10 אחוזים. חופשה בצימר הפכה לבילוי אהוב על מטיילים ישראלים, במיוחד צעירים, המעוניינים בחופשה חווייתית משולבת באטרקציות באזור כפרי, עם ערבי שקיעה רומנטיים מצד אחד ופינוקי ספא למיניהם מצד שני. יותר ויותר ישראלים מעדיפים את הבילוי הזה על פני בית-מלון מהודר, שהוא בדרך-כלל יקר יותר. אבל האם צימר הוא היום עסק משתלם?
לא בטוח. בישראל פועלים כ-1,500 צימרים, אבל תפוסת החדרים בהם עדיין אינה עולה על 30-25 אחוז בממוצע שנתי. מה שנראה עד היום כעסק קל, רווחי ומענג, הופך באחרונה למעמסה כבדה על רבים. רבים שפוטרו או התפוטרו וניסו למצוא נחמה בהקמת צימרים, מוצאים היום שהעניין לא כל-כך מנחם.
הוצאות, רשיונות ומיסים
הצימרים שנבנו לפני 15 שנה במושבים ובקיבוצים היו בקתות פשוטות מעץ (קיטים שעולים לא יותר מ-15 אלף שקל), והציעו בעיקר נוף, רוגע ושקט. מאז הם הלכו ועלו ברמה, והיום יש לא מעט צימרים שהם חדרי אירוח מפוארים, עם ג'קוזי, סאונה ומרכז ספא מפנק, ברמה העולה על חמישה כוכבים בבית-מלון. אם במלון מציעים ג'קוזי ציבורי, כאן מציעים ג'קוזי אישי במרפסת או בסלון. אם ארוחת הבוקר במלון היא תעשייתית, כאן היא ביתית. אם במלון מתרחצים הנופשים בבריכה עם עוד 200 אורחים, בבריכת הקיבוץ יהיו איתם 30-20 איש.
מבחינה פרוצדורלית פשוט מאוד להקים צימר. אם יש לכם חצר גדולה מספיק, אין בעיה להקים עליה צימר של 45 מ"ר, שכן אין צורך בשינוי ייעוד קרקע. זאת על-פי החלטת מינהל מקרקעי ישראל ומשרד התיירות מ-1994, שעודכנה במשך השנים.
"התיירות הכפרית באה לקדם יישובים בפריפריה מבחינה כלכלית וחברתית, כך שהיום כמעט בכל חצר ניתן להקים צימר", אומר חיים גלנצר, ראש המכון לשמאות והנדסה. בכל זאת, זה לא כל-כך קל. בפני אנשים המעוניינים להשקיע בצימרים עומדים מספר קשיים לא מבוטלים.
ראשית, הכניסה לענף כרוכה בהשקעה ראשונית גבוהה יחסית. עלות הקמת צימר יכולה להתחיל מ-15 אלף שקל לבקתת עץ בהרכבה עצמית שמוצבת בחצר, ולהגיע עד השקעה של 1,500 דולר למ"ר, כולל ג'קוזי וריהוט, כלומר כ-30 אלף דולר ליחידת אירוח בשטח ממוצע של כ-20 מ"ר. בהנחה שצימר כזה אמור להניב לבעליו רווח של כ-10,000 דולר בשנה (לפני מס, הוצאות מימון ופחת), ההשקעה תוחזר רק אחרי חמש שנים.
לצורך ההקמה וההפעלה של העסק נדרשים מספר רשיונות. בנוסף לרשיון בנייה נדרש רשיון עסק, שאותו יש לחדש אחת לשנה, והוא מותנה באישור של משרד הבריאות. כן יש לקבל רשיונות ממשרד התיירות ואישור ממינהל קרקעי ישראל.
לצורך הפעלת הצימר נדרשים ביטוחים שונים - מבנה ותכולה, צד ג', חבות מעבידים, ביטוח מלאי וביטוח אובדן רווחים - שעלולים להגיע להוצאה של כ-1,600 שקל לשנה לכל יחידת דיור. לכך יש להוסיף עלויות שוטפות, כמו למשל תוספת של כ-20 אחוז לחשבון המים ותוספת של 20 אחוז לחשבון הארנונה של בעלי הצימר.
בנוסף לכל אלה יש לעמוד בתקנות של משרד התיירות לגבי מרכיבי יחידת האירוח - החל מגודל היחידה וכלה בציוד שצריך להיות מותקן בה. יזמים שעומדים בקריטריונים מוגדרים יכולים ליהנות מסיוע של מט"י, מרכז טיפוח יזמות, הכולל הלוואה של 300 אלף שקל בריבית של 3.2 אחוז (בעיקר יזמים באזורי קו העימות ובאזורי פיתוח).
באחרונה העמיסה המדינה על בעלי הצימרים הוצאות מטורפות למדי, כתוצאה מתקנה חדשה לגבי כיבוי אש. התקנה מחייבת התקנת מערכת התרעה אלקטרונית לכיבוי אש (ספרינקלרים), שעלותה 50-20 אלף דולר, בכל חדר אירוח.
ב-90 אחוז מהצימרים אין ספרינקלרים, ולא ברור איך יתמודדו בעלי הצימרים עם הדרישה החדשה. לצימר בודד, שמופעל על-ידי משפחה בחצר, אין אפשרות לעמוד בהשקעה כזאת. "זו מכת מוות לענף", אומרים בעלי צימרים. מדובר במערכת מחייבת התקנת מכלי גז ובניית תשתיות חיצוניות, שלטענתם עלולות גם לכער את הצימר ולפגוע באטרקטיביות שלו.
לכל הצרות האלה צריך להוסיף את השפל הכללי בענף התיירות בשנים האחרונות. בשנות האינתיפאדה חלה ירידה מתמשכת במספר הלינות בכל ענפי התיירות, וגם ענף האירוח הכפרי נפגע, אף שלפי נתוני חברת דן אנד ברדסטריט, הירידה במספר הלינות היתה מתונה יותר מהירידה בבתי-המלון. המחירים במלונות הוזלו בעשרות אחוזים, ומתברר שלמרות פריחת אופנת הצימרים, הישראלים עדיין מעדיפים את החדר המפנק במלון, אם מחירו משתווה למחיר הצימר.
"האינתיפאדה הרסה את ענף המלונאות", אומר רו"ח רוני פיבקו, מנכ"ל קלאב הוטל, שהקים לאחרונה, כיזם פרטי, צימרים בקיבוץ כברי בשיתוף הקיבוץ. "במלונות הורידו מחירים לשפל חסר תקדים והזמינו ועדי עובדים ממפעלים שכוחי אל למלונות חמישה כוכבים כמו הילטון ושרתון. היום אין כמעט אחד שלא היה שם ומחפש משהו אחר, עם יותר רוגע ושלווה כפרית, שרק בית אירוח יכול לספק, אבל הצרכן היום דורש הרבה יותר גם מצימרים, וכל הזמן צריך להשתדרג ולהשקיע עשרות אלפי דולרים, עם רעיונות יצירתיים. לצימר בודד קשה לשרוד. רק רשת ניהול, כמו במלונאות, יוכלה להציל את הענף".
התחרות היא לא רק מצד בתי-המלון אלא מכיוון המוני הצימרים שצצו בשנים האחרונות, בעיקר בגליל ובגולן. ובנוסף לכל אלה אסור לשכוח כמובן, שכמו במקרה של בני הזוג מלצר, כל הפרעה של השקט בגבול הצפון עלולה להשפיע מיד על התפוסה בצימרים ולסכן השקעה של חודשים ושנים.
אין ברירה, צריך להשקיע
למרות כל אלה, הפוטנציאל של לינה כפרית להיות עסק מכניס הוא עדיין גדול. באוגוסט 1995 הכריז שר התיירות דאז, עוזי ברעם, על תוכנית לעידוד פיתוח אזורים כפריים. כניסיון נבחר אזור מעלה יוסף שבגליל המערבי, שהאטרקציה היחידה שהיתה בו באותה עת היתה המסעדה הכורדית במושב שתולה. בעקבות העידוד הממשלתי פרחה התיירות הכפרית באזור, ובתוך תשע שנים הפכה לאחד ממקורות ההכנסה החשובים של תושביו.
אבל ההצלחה בפועל תלויה בגורמים רבים. מעבר לעידוד ממשלתי, בין החשובים שבהם הם המיקום וההשקעה של הבעלים. רוב הצימרים הקיימים היום מפסידים או מחזיקים עצמם בקושי. המעט שמרוויחים היטב הם אלה שמציעים לאורחיהם תנאים ברמה גבוהה, ממוקמים באזורים בעלי נוף ייחודי או ללא מתחרים רבים, וגם מצליחים לייצר לעצמם יחסי ציבור טובים. למשל, אירוח סלבריטאים והחתמתם על ספרי האורחים, ואם גם שורבב שם הצימר למדורי הרכילות בעיתונים - מה טוב.
בין הצימרים שלא מצליחים רבים הם צימרים ביתיים קטנים, ברמה נמוכה, שנבנו על-ידי משפחות שחיפשו השלמת הכנסה בהשקעה נמוכה יחסית.
"אחת השיטות הטובות להרוויח בצימרים היא לחבור עם קיבוצים", אומר פיבקו, "היתרון הגדול הוא שהקיבוץ נותן את הקרקע, מציע את כל השירותים (בריכה, חדר אוכל, הופעות, פעילויות בחגים וכו'), והיזם צריך להשקיע רק בהקמת המקום. אמנם רוב הקיבוצים מציעים עדיין תנאים ברמה נמוכה יחסית, אבל בהשקעה קטנה יחסית אפשר לשדרג אותם לרמה גבוהה".
אגב, עוד מקור להגדלת הרווחים, שמתברר כי הוא נפוץ למדי בתחום הצימרים, הוא כסף "שחור" המתקבל מלקוחות שבאים לביקור יומי חפוז וחשאי לצורכי תענוגות אסורים, מה שמכונה "דיי יוז" (שימוש יומי). "הכסף הגדול הוא בדיי יוז", אומר בעל צימר בשרון. "אנשים באים ומשאירים מזומן במעטפות בתיבת הדואר, כדי שלא להזדהות. 500-200 שקל לשלוש שעות, בלי ארוחות, בלי קבלות".
צימרים. כבר לא כל כך רווחי (ארכיון)
צילום: רינה נגילה
חדרי אירוח בקיבוץ. פרנסה חלופית לחקלאות (ארכיון)
צילום: יגאל צור
מומלצים
