יש לנו ארץ נהדרת

בפעם הבאה שתפגשו את פקונדו ארנה, גשו אליו וספרו לו שאתם מישראל. מובטח לכם חיוך גדול ונשיקה ארגנטינאית טיפוסית. ככה מתנהג אדם, שחושב שישראל היא המקום הכי מדהים בתבל. "הייתי בהמון מקומות בעולם, אבל ישראל ניצחה וזכתה בנשמתי", אומר בהתרגשות כוכב הטלנובלות הגדול בעולם.

ארנה, 33, נחשב כבר שנים לאחד הגברים הנחשקים בארגנטינה. התקשורת מקיפה אותו בכל מקום, המעריצות ברחוב בקושי נותנות לו להתקדם, וחרושת השמועות סביבו לא נגמרת. פקונדו, מצידו, מסרב לאמץ גינונים של כוכב. לכל מעריץ הוא מסתכל בעיניים, לכל ילד מעניק חיבוק, והוא נמנע בצורה כמעט מוחלטת מלהיות סלבריטי - עם כל ההטבות הנלוות.

אם הייתם מתהלכים לכם לפני כעשר שנים בין מנהרותיו האינסופיות של המטרו העירוני בבואנוס איירס, אולי הייתם נתקלים בנגן סקסופון היפי ורגיש מאוד, שניגן במשך שעות ארוכות מוסיקה אישית ומרגשת ברעש ובהמולה. הנגן הזה הפך לימים לכוכב. "היתה לי חברה שעזבה אותי, וזה שבר את ליבי", מספר ארנה. "ואז לקחתי את החבר הכי טוב שלי, הסקסופון, ויצאתי לנגן ברחוב. למעשה ניגנתי לעצמי, ואנשים ברחוב שמעו את הצער שלי יוצא מהכלי. ככה במשך עשרה חודשים חוויתי את אחת מההתנסויות החשובות בחיים שלי".

פקונדו התחיל את דרכו המקצועית קצת לפני שיצא לנגן ברחובות. "הייתי בן 15, כשחבר שלי הזמין אותי להצטרף לשיעור דרמה", הוא נזכר. "אחרי השיעור הראשון הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, ומאז לא הצלחתי לעצור את זה". את התפקיד הטלוויזיוני הראשון, לעומת זאת, קיבל רק בגיל 21.

מספר סיפורים

באחרונה הסתיימה בארץ הסידרה בכיכובו, "לב אמיץ", שבה הוא משחק סוג של רובין הוד שעוזר לחלשים ולעניים, על רקע סיפור שמתרחש לפני כ-50 שנה בעיירה שכוחת אל. הסידרה זכתה להצלחה מסחררת בארגנטינה ולביקורות משבחות. היא זכתה בפרס ה"קלרין" - המקביל ל"מסך הזהב" שלנו, ופרק הסיום שלה רשם את אחד משיאי המדרוג בטלוויזיה הארגנטינאית ב-2004.

"התפקיד שלי", אומר פקונדו, "היה ויהיה לספר את הסיפור. אני לא רואה את עצמי כשחקן, אלא כמספר סיפורים שמעביר אותם הלאה, אל הצופים בבית. כשאני בוכה, הקהל בוכה איתי. כשאני מחייך, התגובה בסלון גם היא בהתאם. זה דבר מדהים שאני עומד כאן, בצד אחד של העולם, ומצליח לרגש אנשים בצידו השני. זו המתנה הכי גדולה שאני יכול לבקש בשביל עצמי".

המפתח לצניעות שלו טמון אולי בתיאוריה שלו על "לספר את הסיפור". "גם כשניגנתי ברחובות, גם כשהופעתי בהצגות קטנות וגם כשהשתתפתי בתוכניות שמשודרות למיליוני צופים על פני תבל, אף פעם לא עניין אותי כל מה שמסביב", הוא מצהיר. "באתי לעבודה, סיפרתי את הסיפור, וחזרתי לביתי, לפרטיות שלי. הרי בסופו של דבר כולנו מספרי סיפורים. כל העולם חי על פי סיפורים: התנ"ך, ההיסטוריה, האגדות, המיתוסים".

יהיו חתונה וילדים

בתשע השנים האחרונות הוא חולק זוגיות עם השחקנית איזבל מאסדו (דלפינה ב"פלוריסיינטה"). יחד הם נחשבים לזוג הכי מדובר ונרדף בארגנטינה. "אחותי הכירה לי אותה למטרת ידידות בלבד", הוא מדגיש. "אבל כבר בפגישה הראשונה שלי איתה, לפני הנשיקה ולפני שהחזקנו ידיים, ידעתי שזו האשה שלה אנשא".

אם ככה איך זה שעוד אין חתונה?

"ניסינו להתחתן שלוש פעמים, אבל התקשורת הארגנטינאית רודפת אותנו בצורה לא היגיונית. ידענו שחתונה כזו תפגע בהרגשת הקדושה שיש לכל חתונה. לכן נמנענו עד כה מלהתחתן".

אבל תעשו את זה?

"למרות שאני לא צריך חתונה בשביל לאשש את אהבתי אליה, זה אירוע מקסים שאשמח לעשות בשביל המשפחה שלי. מלבד זאת, להתחתן בגיל כזה, אחרי כל כך הרבה שנות חברות, זה כבר נעשה מרצון ולא מתוך חובה, שזה הרבה יותר מקסים בעיניי".

ומה עם ילדים?

"בוודאי, יהיו ארבעה ילדים. ארבעה פקונדויים קטנים".

אתה מתרשם מהמשחק שלה ב"פלוריסיינטה"?

"ברור. היא מדהימה שם - גם על הבמה וגם על המסך. אני לא צריך להוסיף יותר. כל מי שרואה אותה, מתאהב".

יש סיכוי שתגיע איתה באפריל להופעות של "פלוריסיינטה" בישראל?

"הלוואי. אני מקווה שאוכל לפנות זמן ולהצטרף אליה".

מה סיפרת לה על ישראל?

"כלום. כל מה שאגיד יהיה כאין וכאפס לעומת מה שהיא תראה".

מול חופי הרצליה

יש אנשים שמדברים באהבה על ישראל כי זה טוב ליחסי ציבור שלהם, אבל אצל ארנה אפשר לראות את התשוקה. "אם היו מספרים לי שבצידו השני של העולם יש מקום, ששם כולם יודעים את שמי, ומתחת למלון שלי ימתינו לי עשרות מעריצים שבאו על מנת לראות אותי, לא הייתי מאמין גם בעוד מאה שנה", הוא טוען. "הסיבה היחידה לכך שאני מאמין לסיפור הזה, היא מכיוון שזה קרה לי באופן אישי".

ארנה הגיע לארץ ב-2000 לטקס פרסי "ויוה". הוא זוכר כל יום וכל שעה מהביקור, ומדקלם את כל רשימת המקומות, המסעדות והאנשים שפגש. "אני זוכר את עצמי ביום האחרון, יושב על הגלשן מול חופיה של הרצליה", הוא מספר. "פשוט הבנתי שאני עוזב מקום שבחיים שלי לא אשכח".

מה כל כך מיוחד בעיניך בישראל?

"ראשית, כולם דוברים שפה קדושה, וזה פשוט מרגש לשמוע אותה. שנית, יש משהו מדהים בזה שמצד אחד ישראל היא מדינה חדשה, ומצד שני היא בעלת היסטוריה עשירה ורחבה. השילוב של השניים יוצר מקום קסום שאין שני לו בעולם".

ולמה נראה לך שזכית אצלנו לכזאת אהדה והערצה?

"יש תשובות שאתה יכול לענות עליהן בבוא היום, לעת זקנה. אני מקווה שביום מן הימים אבין את מה שקרה לי בישראל. כעת אני לא יכול לענות על זה. אני עוד לא מבין".

אתה עוקב אחר הנעשה בישראל?

"בוודאי. ישראל בליבי תמיד. אני עוקב בדאגה רבה אחר הנעשה, אבל לא חש שאני יכול להביע דעה. אני לא ישראלי, ואני לא חי את הקונפליקט הזה שאתם חיים בו. לכן אני יכול רק להביט מהצד ולהתפלל איתכם למען עתיד טוב יותר".

יש לך קשר עם ישראלים?

"אוהד קטורזה התחיל בתור שומר הראש שלי כשבאתי לישראל, וסיים בתור אחד מחבריי הטובים ביותר. יש עוד הרבה ישראלים שיקרים לליבי ואני אוהב אותם מאוד".

מסע בטבע

בתחילת דצמבר איבד ארנה את המנהל האישי שלו, מרסלו ריי, שמת בגיל 61 מסרטן. "מעכשיו", הוא מצהיר, "אני מקדיש את מה שאני עושה בשבילו". האבא שלי, האח שלי, החבר הכי טוב שלי והנשמה שלי התרכזו בבן אדם אחד. מלבד את חיי המקצועיים, אני חב לאיש הזה גם את חיי האישיים. כשהוא מת, איבדתי גם חלק ממני".

בשנה שעברה הוא דאג להעניק לעצמו מתנה שלא הרבה אנשים מרשים לעצמם: שנת חופש ובמהלכה טיול בן כמה חודשים בדרום ארגנטינה ובמרכזה. "לקחתי את הטנדר, את הבחורה שלי ואת הכלב שלי למסע של שקט וטבע", הוא מספר. "הייתי חייב את זה לעצמי, לעצור לרגע ולחזור לשנות ה-30 שלי רענן ומלא כוחות. טיפסנו על הרים, רכבנו על סוסים, גלשתי קצת בחופים. היה פשוט מדהים".

אם תחפשו אותו בימים אלה, כדאי שתדעו שהוא מבלה את חופשתו בחופיה של העיר מאר דל פלטה בגפו. איזבל חזרה לעיר להמשך צילומיה של העונה השנייה של "פלוריסיינטה". בתחילת מרץ יתחיל לעבוד על הפרויקט הבא שלו, סידרת אקשן שבועית. "זה הולך להיות משהו טוב", הוא מצהיר.

בהכנת הכתבה השתתפה שני דיקפלד