אינטרנט  |  ynet  |  בעלי מקצוע  |  קניות

   חדשות תוכן ועדכונים 24 שעות - Ynet

אחד על אחד

 עטיפת הספר
עטיפת הספר
 
גברון. "לא הגעתי לניו-המפשייר, רק לקונטיקט"
גברון. "לא הגעתי לניו-המפשייר, רק לקונטיקט" 
 
 
 
 
 
יש לי תחושה עמומה ש''תשעה סיפורים'' הוא ברמה אחרת משאר הספרים של סאלינג'ר, שהוא הגיע בסיפורים האלה לשלמות שהפחידה אפילו אותו. היא בטח הפחידה אותי. אני לא אומר את זה כי תרגמתי את הספר הזה. יחד עם זה, ייתכן שהגעתי למסקנה הזאת בעקבות התרגום ושאם, נניח, אתרגם את פראני וזואי, דעתי על ספר זה תשתפר"
 
 
 
 
 
 


אפליקציות תרבות לנייד שלך
 

בין בנאליות לטראומה

"תשעה סיפורים" מאת ג'.ד. סאלינג'ר, שראה אור בשנת 1953, יוצא בימים אלה בתרגום חדש לעברית בהוצאת "מחברות לספרות". לרגל האירוע מראיין מתרגם הספר, אסף גברון, את עצמו (פטנט!) ומסביר יותר טוב מכולם למה עכשיו ולמה בכלל

אסף גברון
פורסם: 18.02.05, 10:52

ספר חדש של ג'.ד. סאלינג'ר הוא סיבה לחגיגה. אין על כך ויכוח. אך למרבה הצער, אין ספר חדש של ג'.ד. סאלינג'ר. יש רק תרגום חדש, של ספר ישן. אז אם ספר חדש של ג'.ד. סאלינג'ר הוא סיבה לחגיגה, סיבה למה יהיה תרגום חדש של ספר ישן של ג'.ד. סאלינג'ר? ובכן, הוא סיבה לראיון בלעדי עם המתרגם, מר אסף גברון. אין על כך ויכוח. זו אמנם לא חגיגה, אבל זה משהו. להלן תעתיק הראיון, בהשמטת מילים גסות וקטעים מפחידים במיוחד.

 

איזה סיפור הכי אהבת?

 

את הסיפור הרביעי, "האיש הצוחק".

 

למה?

 

שאלה טובה. הבחירה לא היתה קלה. עם קלאסיקות כמו "יום מושלם לדגי בננה" או "לאזמה – באהבה וזוהמה", סיפורים שנחרטים בזיכרונם של אנשים

עשרות שנים אחרי שנקראו (אני יודע, כי כולם מספרים לי את זה מאז שהתחלתי לעבוד על התרגום. כל מי שסיפרתי לו על מה אני עובד, השתמש במילים כמו "אוי, נהדר, דגי-בננה, סימור, הילדה, אזמה..." וכיוצא באלה), בחירה בסיפור כמו "האיש הצוחק" עלולה להתפרש כמעט כחתרנית. אך לא זו הכוונה. כל הסיפורים בקובץ הזה מופלאים, לא פחות. וב"איש הצוחק" יש איזה שילוב ששבה אותי. זה סיפור בתוך סיפור, שניהם סיפורי אהבה, אחד מהם פנטזיה מפחידה ומגעילה, השני סיפור חסר סיכוי ונואש, והכול מסופר דרך עיניו של מתבגר ניו-יורקי מבולבל.

 

מה היה הכי קשה בעבודת התרגום?

 

אני לא כל כך זוכר. עברו כבר כמה חודשים. אני זוכר שנהניתי. הסיפורים מתרחשים בשנות הארבעים והחמישים, כך שעל חלק גדול מהשפה ונקודות ההתייחסות התרבותיות אבד הכלח. יש הרבה ז'רגון צבאי אמריקאי של מלחמות העולם השנייה וקוריאה. במקרים הקשים עזר לי ידידי מייקל גריר. מעבר לכך, גאונותו של סאלינג'ר היא בפשטות. את הפשטות הזו לא מאוד קשה להעביר. אני מקווה שהעומק והתחכום שמסתתרים מאחורי הפשטות הזו עוברים גם בעברית.

 

מי זה מייקל גריר?

 

חבר אמריקאי מברוקלין. הוא לקח אותי לאחרונה לפיצה מעולה בברוקלין בשם גרימאלדי'ס.

 

האם נכונה השמועה שניסית להיפגש לאחרונה עם ג.ד. סאלינג'ר?

 

לא. מקור השמועה בטעות. אמנם נמסר לי מההוצאה שסאלינג'ר נוהג לאכול מרק אורגאני לארוחת צהריים בכל יום רביעי בפאב של פיטר כריסטיאן בעיירה בניו-המפשייר, ואמנם הייתי לאחרונה במדינת ניו-יורק. אבל כאן נגמר הדימיון. לא הגעתי לניו-המפשייר, רק לקונטיקט.

 

האם נכונות השמועות שסאלינג'ר כותב המון ספרים למגירה שיתפרסמו אחרי שילך לעולמו (הוא בן 94 עכשיו, כנראה), שהוא שולח מכתבי הערצה לדוגמניות, שהיה לו אח בשם סימור שהתאבד?

 

אינני יודע. או בוא נאמר, לא שמעתם את זה ממני.

 

האם אפשר לצפות לתרגומים מחודשים נוספים של הקלאסיקות של סאלינג'ר, למשל "פראני וזואי"?

 

אינני יודע. אני מניח שכמו הרבה דברים בחיים, זה תלוי. דווקא קראתי לאחרונה את "פראני וזואי" שוב. ספר טוב, אבל יש לי תחושה עמומה ש"תשעה סיפורים" הוא ברמה אחרת משאר הספרים של סאלינג'ר, שהוא הגיע בסיפורים האלה לשלמות שהפחידה אפילו אותו. היא בטח הפחידה אותי. אני לא אומר את זה כי תרגמתי את הספר הזה. יחד עם זה, ייתכן שהגעתי למסקנה הזאת בעקבות התרגום ושאם, נניח, אתרגם את פראני וזואי, דעתי על ספר זה תשתפר.

 

מה אתה בעצם אומר כאן?

 

למעשה אני אומר כאן משהו מעניין. בדרך כלל כשאני מתרגם, אני מגלה את חולשותיו של ספר, את הטעויות הקטנות והגדולות, את בעיות הקצב, האחידות, העלילה, הדמויות. אצל סאלינג'ר קרה לי ההפך. ככל שהתעמקתי בספר, התחדדה גדולתו בעיני.

 

אבל למה? למה הסיפורים האלה כל כך טובים בעיניך? אני לא מצליח להבין את זה ממך.

 

אל תנדנד. הם טובים. נסה לקבל את העובדה הזו ולשמוח בה. תאר לעצמך שהם לא היו טובים. מעבר לכך, אני חושב שהדרך שבה סאלינג'ר מתאר נפשות פצועות, נוגעת בקוראים רבים. הדמויות שלו שבורות, טראומתיות. הן מתנהלות בעולם נורמאלי למראית עין אך נושאות עמן משא קטלני בכובדו. את כל זה הוא מעביר בלשון נקייה ודיאלוגים לכאורה בנאליים. האיזון הזה, בין בנאליות לטראומה, הוא ללא תחרות.

 

מה המשמעות של הסוף של "טדי", הסיפור האחרון בספר?

 

לדעתי אין לייחס לצרחה משמעות מיוחדת. מדובר בסך הכול בצרחה של ילדה, כזו שיכולה להישמע מספר פעמים ביום מפיה של כל ילדה קטנה. יחד עם זה, אני בהחלט מודע לכך שיש אפשרות שאני טועה.

 

האם יש קשר בין עיתוי יציאת הספר לתוצאות הבחירות בארה"ב?

 

עד כמה שידוע לי, לא.

 

ולסיום, האם נכונה השמועה לגבי הספר החדש שלך?

 

לא. ברור שלא. חס וחלילה.

 


תגובה לכתבהתגובה לכתבה   הדפסההדפסה  שלחו כתבהשלחו כתבה    שמירהשמירה   לפורוםלפורום

 
 


 
חדשות
דעות
ספורט
כלכלה
צרכנות
תרבות ובידור
מחשבים
בריאות
ירוק
יהדות
תיירות
רכב
אוכל
יחסים
רכילות
וידאו
הוט
רשת
כלכליסט
משחקים
מקומי
קהילות
אינדקס
לאישה
לימודים
דרושים
ynet-shops
ynettours
winwin
בעלי מקצוע
ביגדיל
 

אודות ועזרה
כתבו אלינו
עזרה
מדיניות פרטיות
תנאי שימוש
מפת האתר
ארכיון
לאתר הסלולרי
 
אודות האתר
RSS
הפוך לדף הבית
ynet בסלולר
ניוזלטרים
פרסמו אצלנו
ערוצי תוכן
חדשות
כלכלה
ספורט
תרבות
בריאות
מחשבים
נופש
Xnet
יהדות
דעות
צרכנות
תיירות
אוכל
רכב
בעלי חיים
קטלוג אופנה
יחסים
קהילות
אנציקלופדיה
Israel News
ירוק
לאשה
דילים
כולסטרול
כלכליסט
בלייזר
Go
מנטה
משחקים
mynet
זולי הקיפוד
מוסכים
כלים ושירותים
קניות
מניות
דרושים
מחירון רכב
דירות להשכרה
קופונים
מחירון דירות
רכב חדש
דירות למכירה
לוח רכב
יד שניה
בעלי מקצוע
מפות
עברית.evrit
מחירון שיפוצים
דירות חדשות

בית המערכות מקבוצת ידיעות אחרונותRealCommerce - ניהול תוכןTotal media - Interactive media technologiesApplication delivery by radwarePowered by Akamaiהאתר פועל ברישיון אקו"ם
as24-c  כל הזכויות שמורות לידיעות אינטרנט ©