רמטכ"ל מגולני
ב"קרב" על מציאות חיינו צריך רמטכ"ל שצמח בכור ההיתוך האמיתי. לא מספיק שיהיה צייתן ונאמן פוליטית
אני מרגיש רק רעד קל בכנף. כך גילה אלוף דן חלוץ לעיתונאי ששאל אותו על הדילמה המוסרית שבשחרור הפצצה שחיסלה את סלאח שחדה עם אשתו ובתו ועוד אזרחים תמימים. האם מישהו מעלה בדעתו שמפקד חיל האוויר יגיד לציבור שאין לנו רק טייסים אמיצים חדורי מוטיבציה ובעלי כושר פגיעה מדויק ביותר במחבלים, אלא יש לנו גם טייסים מתלבטים? זה לא שלצה"ל חסר מוסר. אבל למדינה מלאת דילמות נדמה היה לרגע שיש צבא חסר עכבות.
אז רמטכ"ל מגולני או רמטכ"ל מחיל האוויר? אכן דילמה. מבצעית, מוסרית והיסטורית. ומה חשוב ממה? כושר הדיוק של הצבא? התחכום של מערכות הנשק והיעדר החיבוטים בהחלטות, או הגורם האנושי, המסר שבפקודה והראייה של המעשה הצבאי בהקשר הכולל של יחסים בין בני אדם, בין ישויות, בין עמים.
מה בדיוק מתרחש עכשיו (אחרי סיום כהונתו של רא"ל יעלון), במוחם של ממני הרמטכ"ל הבא? האם הם מחפשים את הרמטכ"ל ש"יצדיע ויציית", או את זה שיהיה מספיק אמיץ לומר את דעתו גם במחיר עימות עם אלה שמינו אותו? ומה עובר עכשיו במוחם של המועמדים לרמטכ"לות? האם הם מתכוונים להצדיע ולציית, או גם להוביל ולהנהיג צבא ועמדה מוסרית ודעה עצמאית?
נדמה שמערכת הביטחון נכנסת עכשיו לעידן מקיוויאליסטי. קציני צה"ל מלמעלה עד למטה יצטרכו מעתה לנסות לכוון את צעדיהם על-פי מה שהם חושבים שהדרג המדיני חושב שהם צריכים לחשוב. "כי האריה אינו יודע להתגונן מפני מלכודות, והשועל אינו יודע להתגונן מפני זאבים, צריך איפה להיות שועל כדי לזהות מלכודות ואריה כדי להפחיד זאבים" (ניקולו מקיאוולי).
אבל מעבר למה שקרה כאן מבחינת יחסי דרג צבאי-דרג מדיני, נותרו גם האנשים עצמם. אשכנזי וחלוץ.
גבי אשכנזי הוא גולני. וגולני היא כמו כור ההיתוך הישראלי. לא הקצפת של המתנדבים לחיל האוויר ולצנחנים, אלא בני השכונות ועיירות הפיתוח, המתנדבים ומתגייסים בעל כורחם, בני הארץ ועולים חדשים, רעבים, קשי יום, שהשירות הוא זהותם כישראלים.
דן חלוץ הוא טייס. מקצוען, כריזמטי, מדויק. יוצא חיל של אינדיבידואליסטים, הישגיים, תחרותיים. חיל שכולו בנוי על מתנדבים ויש לו גם תרבות שונה מזו של צה"ל הירוק. תרבות תחקירים, תרבות ניהול ופיקוד וגם תרבות של שתיקה וציות וכבוד לכל פקודה. מי שנכשל או הפגין חולשה, מי שגילה לבטים או ספקות, לא לובש כחול.
אז גולני או חיל אוויר? חלוץ או אשכנזי? זו שאלה שמזכירה את השאלה: צבא מקצועי או צבא העם?
צה"ל של התקופה הקרובה יצטרך אולי לעבור טלטלות טכנולוגיות ותקציביות אבל מעל לכל הוא יתמודד עם בעיות פיקודיות ערכיות ומוסריות. מפקד הצבא – הממשלה, תצטרך לתת למוביל הצבא – הרמטכ"ל, לנווט את מאות אלפי פקודיו ואת תוצאות הפעילות הנתונה במחלוקת קשה בסוגיית הפינוי וההתנתקות. זה לא יהיה מבחן של דיוק טכנולוגי ולא של ציות עיוור או נאמנות פוליטית. זה יהיה מבחן של רגישות ואנושיות. של בניית מערכת יחסים, הידברות ושכנוע לפני כל פעולה צבאית כוחנית. גם מול אזרחי מדינת ישראל המתפנים וגם מול הפלסטינים.
ב"קרב" הזה על מציאות חיינו צריך רמטכ"ל שצמח בכור ההיתוך האמיתי. מה שחשוב הוא שבגבו של הרמטכ"ל בשלוש השנים הבאות יביטו חיילים רעבים, חיילים מתלבטים, לוחמים שבני משפחותיהם ייאבקו בפינוי, אזרחים פשוטים ומלאי חששות, ובעיקר כל מי שמחפש בלשכת הרמטכ"ל מישהו שיבין גם אותו ולא רק יהיה המבין בשבילו. תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בנה בידי רמטכ"ל ראוי ולא רק בידי הבחירה הנוחה לדרג המדיני.
לפנייה לכתב/ת 
