צילום דיגיטלי: איך לצלם מקרוב

רוב הסיכויים שגם המצלמה הדיגיטלית שלכם מכילה מצב מאקרו. הביטו על כל הכפתורים שעל גוף המצלמה: כמעט תמיד תאתרו כפתור ועליו סימון בצורת פרח קטן. זהו מצב המאקרו.

לצערנו, כמעט תמיד הוא יבוא עם עוד סימונים אחרים על אותו כפתור - סימון של הר (המציין מצב צילום נוף) ו/או האותיות MF המציינות מצב של פוקוס (מיקוד) ידני - שני מצבים שכבודם במקומם מונח. הפעם נדבר על צילום מאקרו - או בעברית: צילום מקרוב.

לא, אנחנו לא מדברים על צילום תקריב (זום) שבו אנחנו נמצאים רחוק והעדשה מטיילת לכבודנו קדימה ומגדילה אובייקטים מרוחקים, אלא מצב שאנחנו, כלומר הצלמים, נמצאים באמת קרוב עם המצלמה.

כמה קרוב?

באופן מפתיע, מצלמות דיגיטליות שאינן SLR, לכאורה הפשוטות יותר, מציעות יכולת מאקרו מפתיעה. מצלמות זולות יחסית מציעות יכולת מיקוד ממרחק של פחות מ-10 ס"מ (ניקון 3100 - ממרחק 4 ס"מ; קאנון A70 - ממרחק 5 ס"מ; סוני 1V - ממרחק 10 ס"מ; פוג'י 3300 - ממרחק 10 ס"מ) וניקון 4800 מבטיחה מיקוד ממרחק סנטימטר אחד בודד.

במצב צילום רגיל, נלחץ על הכפתור שעליו מסומן הפרח עד שיופיע סימון שאנחנו במצב מקרו (בדרך-כלל יופיע סימון קטן של פרח על המסך).

לטאה, עומק שדה מינימלי תפס בדיוק את הלטאה ורק אותה. ברלין, גרמניה, 2002

עכשיו נתקרב עד מאד לאובייקט קרוב (ומעניין) כמו צמח או חיה (רצוי חיה איטית כמו שבלול... שפירית לרוב תעוף עוד לפני שנצליח להגיע לסביבה), וננסה ללחוץ על כפתור הצילום.

המצלמה תנסה למקד. בדרך-כלל אם החלפנו זה עתה ממצב צילום רגיל, המצלמה תתאמץ קצת - היא כנראה הייתה ממוקדת קודם על מרחק גדול ואולי תתעתע קצת בכניסה ויציאה מפוקוס אבל בסופו של דבר תציג תמונה חדה של השבלול מקרוב.

כעת נלחץ על הכפתור עד סופו והמצלמה תפיק לנו תמונה. אם יש לנו מזל - היא תהיה חדה להדהים ועל מסך המחשב נראה פרטים שקשה לראות בעין בלתי מזויינת.

אגב, אם המצלמה מתקשה להתפקס מכל סיבה שהיא (אם הרקע "מבלבל" את הפוקוס האוטומטי, לדוגמה), תוכלו לנסות להתפקס על אובייקט קל לפיקוס ממרחק זהה (כזה עם שוליים ברורים וניגודיות טובה עם הרקע.

טקסט בספר הוא דוגמה טובה), להשאיר את האצבע חצי לחוצה ואז להעביר את המצלמה תוך כדי שהאצבע עדיין לחוצה לאובייקט שאנחנו רוצים לצלם.

אם יש לכם מצב של פוקוס ידני במצלמה, תרצו אולי לפקס על אובייקט קל ממרחק זהה, להעביר למצב של פוקוס ידני ולצלם. המצלמה תהיה עכשיו זריזה בהרבה.

דרושה סבלנות

אם נצלם טיפות גשם על עלה, שום דבר לא ימנע מאיתנו תמונה טובה, אבל אם ברצוננו לצלם דבורה על פרח, שפירית על המים או איזה חרק מעופף אחר, עלינו לקחת בחשבון שסיכוי גדול שעד שנלחץ על הכפתור היצור כבר יתעופף למקום אחר.

לכן מילת הקוד היא: סבלנות. בצילום חרקים - התמקמו היכן שיש הרבה חרקים (אבל מעט יתושים) וחכו להזדמנות. השתדלו שיהיה לכם מספיק מקום על כרטיס הזיכרון וצלמו הרבה וברזולוציה ובאיכות הגבוהה ביותר האפשרית.

גם לצלמים מומחים רוב רובן של התמונות לא יצאו טובות מספיק ולפעמים יהיה אפשר לחתוך חלק מהתמונות ולקבל תמונות מצויינות. לכן רזולוציה גבוהה תאפשר חיתוך והתקרבות דיגיטלית.

פטריית Amanita phalloides, אחת הרעילות ביותר בטבע. תורינגן, גרמניה, 2002 (צילום: ניר נוסבאום, נט מגזין)

נסו לצלם מקרוב מאד במצב של זום רחב (כלומר, בלי להתקרב באמצעות הזום).

השילוב של התקרבות וזום לא יעבוד טוב המצלמה לא תצליח להתפקס. נוסף על כך, נסו להתרחק קצת (קצת! לא יותר מחצי מטר) והפעילו את הזום ונסו לצלם ממצב כזה. אם צריך להתכופף, התכופפו.

אם צריך להתקרב מאד ולחכות התקרבו. אם צריך להשתטח על הקרקע השתטחו. ההתבוננות והצילום הם לפעמים עבודה סיזיפית, אבל התוצאות מאד משתלמות. ומאידך תמונה קטנה של פרפר על רקע עצום של דשא זה לא מה שאתם מחפשים.

לצערנו הרב, לא כל התמונות יוצאות בפוקוס, אתם בטח מכירים את התופעה, במיוחד במצלמות פילם, שאנחנו מצלמים נושא נפלא שנראה לעינינו חד לגמרי ואחרי הפיתוח - אכזבה! התמונה יצאה מטושטשת. הסיבה היא שהמצלמה לא יכולה להתפקס על כל טווח המרחקים בבת אחת.

ההפרש בין המרחק הקרוב ביותר שיוצא בפוקוס למרחק הרחוק מאיתנו שבפוקוס נקרא עומק שדה. ובעיקרון, ככל שאנחנו מנסים לפקס קרוב יותר, כך עומק השדה הוא קטן יותר. כלומר: דרושה סטייה קטנה מהפוקוס ו"הלך עלינו" - התמונה תצא מטושטשת, כולה או חלקה.

לכן, בצילום מאקרו, השתדלו לפקס בדיוק על האובייקט שאתם רוצים לצלם, עומק השדה יהיה בסביבות סנטימטר בודד אם תצלמו מקרוב מאד. אם המצלמה שלכם תומכת במספר מצבי פוקוס, בחרו את המצב שמתמקד בנקודה אחת ודאגו שהנקודה תהיה בדיוק על היצור.

לחילופין, אתם יכולים לנסות לצלם עם זום ממרחק קצת יותר גדול ובכך להגדיל את עומק השדה (אך להגדיל את הסיכוי לרעידות). בכל מקרה, אם המצלמה שלכם מצוידת גם בעינית וגם במסך דיגיטלי, השתמשו במסך הדיגיטלי.

הוא אמנם מגיב פחות טוב לתזוזות מהירות, אך מראה את האזורים המטושטשים והחדים (עומק השדה), הוא מציג לנו את התמונה גם העיניים שלנו לא צמודות לעינית; ובנוסף, העינית האופטית לא מתפקדת טוב מקרוב ומה שנראה במרכז העינית, לא יצא במרכז התמונה (אפקט הקרוי אפקט פרלקס).

להשתמש בטשטוש

אם תצלמו מהצד תקבלו בדרך-כלל תמונה מפוקסת יותר מאשר אם תצלמו את הפנים של החרק. גם אורך של מספר סנטימטרים בודדים יספיקו בכדי שלא כולו יהיה בפוקוס.

פרפר, טשטוש הרקע יוצר ניגודיות יפה בין הפרפר הצבעוני לרקע הירוק. נפאל, 2004 (צילום: ניר נוסבאום, נט מגזין)

מצד אחד, בצילום מהצד, כל האורך של החגב יהיה בערך באותו מרחק מן העדשה.

מצד שני, תצלום אורכי נראה קצת שטוח, דו-ממדי ופחות מעניין מצילום בעל עומק, ותולעת שנראית ברורה אך הולכת ומטשטשת בסופה יוצרת תחושה של אורך בלתי נגמר. כמובן גם שלעיתים אנחנו נשתמש באפקט של טשטוש הרקע כדי להדגיש את החזית וליצור ניגודיות.

אפשרות נוספת היא להגדיל את עומק השדה. תכונה זו נמצאת בדרך-כלל רק במצלמות קצת יותר מתקדמות (אבל גם, לדוגמה, בקאנון 75A הפשוטה למדי) ומסומנת על-ידי האות A על גלגל התכונות.

ככל שנכוון את המצלמה על מצב A על מספר קטן יותר, כך יגדל עומק השדה - וכך נוכל להיות יותר בטוחים שנצליח להכניס את כל הפרפר לפוקוס. אבל, כמו תמיד, אין מתנות חינם. עומק שדה גדול יותר דורש זמן חשיפה ארוך יותר. זמן חשיפה ארוך, אפילו כזה של חמש מאיות השניה הוא ארוך מדי בשביל היד שמחזיקה את המצלמה: היא תרעד והתמונה תצא רועדת גם כן.

לכן, אם אין הרבה אור בנמצא, תצטרכו להשתמש בחצובה או למצוא משטח יציב שאפשר להניח עליו את המצלמה. כמו-כן, במקרה של שימוש בחצובה, עדיף להפעיל את מנגנון הצילום העצמי הלחיצה על כפתור הצילום יכולה גם היא לגרום לתזוזה קלה, אך מכריעה.

חיפושית זעירה על מגבת. ברנדנבורג, גרמניה, 2002

אתם יכולים גם לנסות ולהעלות את רגישות ה-CCD ל-ISO 200 ואף ל-ISO 400, דבר שיאפשר עומק שדה גדול יותר עם זמן חשיפה זהה, אבל יגביר גם את הרעש והגרעיניות של התמונה. בדקו לפני הצילום איזה ISO מפיק תמונות לא מפוקסלות מדי.

בלי פלאש

בצילומי מאקרו יש להימנע משימוש בפלאש הקבוע במצלמה. הוא מיועד למרחקים של כחצי מטר עד כחמישה מטרים. במרחקים קרובים כאלה, או שהפלאש "יפספס" ויאיר אזורים אחרים מעל האובייקט או שהוא יסנוור אותו ברמה כזו שהתמונה תצא לבנה לגמרי.

וזה בלי הנזק הנפשי שיגרם לחרק מהאור הפתאומי. גם פלאשים חיצוניים גדולים לא יעזרו כאן, אלא אם כן המצלמות מצוידות בכבל מיוחד,

מלחמה בין דבורה לזחל הותירה את שניהם מתים. פולין, 2001 (צילום: ניר נוסבאום, נט מגזין)

מאחר ויש צורך בתאורה צדדית ולא ישירה.

ניתן להשיג פלאש טבעתי מיוחד שמתלבש על צדדי העדשה ומבטיח תאורה עדינה מהצדדים שגם לא מייצר צללים כמו הפלאשים הרגילים. אבל מי שרוצה אחד כזה ייאלץ להיפטר מ-300 דולר ומעלה. למזלנו, בארץ יש תנאי אור טובים, לעיתים קרובות טובים מדי.